שלום, אני מרים ואני מכורה. למה? רק תבחרו

פתאום היום בבוקר הבנתי שיש לי אופי התמכרותי ( אם יש מילה כזו). ההארה הגיעה בעיקר מפני שבבוקר היה ארבע וחצי בבוקר, עת החצי הטוב יותר שלי קם לעבודה ואני קמתי איתו ותהיתי אם התותים שלי כבר נרקבו. אני, שהשמצתי את כל בעלי החוות בפייסבוק, ירדתי עליהם והוצאתי את דיבתם רעה, קמתי היום בארבע וחצי בבוקר ודאגתי שמא עטיני העיזים הווירטואליות שלי גדושים.כמה נמוך עוד אוכל לרדת? וזה לא רק החווה המטופשת הזאת, אני יכולה למנות ברגע זה לפחות עוד חמישה דברים מטופשים שאליהם התמכרתי בזמן האחרון.
ומילא החווה, לפחות שם אני פרודוקטיבית ולמיטב ידיעתי גידולי שדה אינם יכולים לגרום לנזק נפשי קבוע, אבל את תוצאות ההתמכרות הקשה שלי לאקטואליה המקומית והעולמית אני חשה על בשרי מדי יום. הצורך להיות מעודכנת בכל דקה הוא צורך כפייתי ומיותר, שמכניס אותי לחרדות קיומיות וגורם לי להיות כל כך מודעת להכל שזה כואב.
ויש לי עוד התמכרות שבה אני ממש מתביישת, אפילו שהיא טובה ותוצאותיה הן לרוב חיוביות- אני לא יכולה לשמוע מישהו שואל שאלה ולא לענות לו. בשנתיים האחרונות הפכתי ללשכת המודיעין בכל מקום אליו אני מגיעה. רוצים לדעת איזה קו נוסע לאן? תשאלו אותי. מה מחירה הממוצע של דירת 3 חדרים בגבעתיים בחודשים אוגוסט- דצמבר? כבר עשיתי את הסטטיסטיקה בשבילכם. אנשים מתקשרים אליי כשהם נאבדים בכביש ומייד אני מוצאת להם את הדרך. קישור לכתבה בנושא שבדיוק אתמול דיברנו עליו? כבר בדרך למייל שלך.
וזה עוד בסדר, אם מבקשים את עזרתי אני עוזרת, אבל מה שקורה לי כשמישהו שואל מישהו אחר ברחוב שאלה, כל שאלה לצורך העניין, זה כבר גובל בטירוף. אני לא מצליחה להתאפק, תמיד חייבת לענות. בשבועות האחרונים החלטתי לרסן את ההתנהגות הזאת ואני חייבת להודות שזה ממש קשה.אני כל כך אוהבת לעזור לאנשים, להיות מעורבת ולהרגיש שתרמתי, אבל גיליתי שהסיפוק שבהתאפקות גם הוא גדול.
מאיפה זה מגיע, הצורך האובססיבי הזה להיות כל הזמן מחוברת, מעודכנת, בעניינים? נראה לי שאני קצת חולת שליטה, והעובדה שאני יודעת ומיידעת נותנת לי איזה שקט נפשי, אבל יותר מזה אני חושבת שאני פשוט משועממת. יש דור שלם של אנשים בגילי, שכבר לא מחפשים עבודה לחיים כמו שהיה בדור של ההורים שלנו, שלא כל כך מהר עושים ילדים ונהנים מהחיים בזוגיות יציבה ומשכורת סבירה ונהיה איזה ואקום שההתמכרויות הקטנות האלו ממלאות .אולי זה ילדותי, אבל כיף לי להיות משוחררת מכבלי החיים הארציים.
אני לא אשקר- גם אותי מכה המחשבה פעם בכמה שבועות שחייבים כבר לקנות בית, ומה יהיה עם המשכנתא ומתי כבר יהיה איזה ילד שיקרא לי אמא, אבל בינתיים אני רואה הישרדות ומחפשת למה להתמכר כשהעונה תיגמר.

חדר האוכל

אתמול אכלתי במסעדת חדר האוכל שבמשכן לאומנויות הבמה והייתה לי הארה לגבי הבלוג הזה. כמו שבחדרי האוכל בקיבוצים ( לפחות לפני ההפרטה, בה כל קיבוצניק הפך לבעל אדמות) מגישים בכל יום מנה מסוימת וכל הקיבוץ יודע מה יש לאכול ביום רביעי, כך בבלוגי החביב והצעיר, יוקדש כל יום לכתיבה על אחד מתחומי העניין העיקריים שלי, שבגדול הם אוכל, סין וספרים. אני מבינה כבר עכשיו שזה עשוי להיות תובעני ולא מתגמל אבל אני נחושה בדעתי לפחות להתחיל ולראות לאן זה הולך. והיום, יום שני יהיה יום הספר שלי. החודש קראתי שני ספרים, שעל שניהם קיבלתי המלצות חמות וקראתי ביקורות מפרגנות ומכל אחד מהם התאכזבתי מסיבה שונה.
הראשון היה אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי, ספר שמשך אותי לא רק בזכות הביקורות, אלא בעיקר תודות לשמו המדליק והכריכה המעניינת שלו ( כן כן, אני בוחרת את ספריי גם לפי הכריכה, בחורה שטחית שכמותי). מה שאכזב אותי בספר היה שהעלילה, שבמרכזה שוערת בניין נרגנת שמסתירה את עובדת היותה סופר אינטליגנטית כדי לא לערער את הקיבעון המעמדי הנהוג ( מסתבר) בצרפת, תובלה במיטב מהגיגי הפילוסופיה המערבית לדורותיה. למי שמכיר אותי ולמי שלא, אני לא סובלת פילוסופיה ועוד יותר מזה, אני לא סובלת שמשתמשים בה כדי רק להוכיח בקיאות וללא כל סיבה נראית לעין מלבד זאת. היה לי חבל, כי לספר היה פוטנציאל להיות כיפי וקולח, אבל מצאתי את עצמי בעיקר מרפרפת על ההגיגים הפילוסופיים שבו ומשתכנעת בפעם המיליון בשנים האחרונות שהצרפתים הם חתיכת עם דוחה, גזעני ומתנשא, אם כי שמחתי לגלות שהם לא שומרים את ההתנשאות שלהם רק לזרים, ומסוגלים להיות מגעילים באותה מידה גם לבני עמם.
השני היה לסיביר מאת פר פטרסון, סופר נורווגי, שהצליח להפוך סיפור על אהבת אח ואחות בימי מלחמת העולם השנייה לקרטיב לימון. למה קרטיב לימון אתם שואלים? כי קרטיב לימון זה קר ומגעיל. כל תיאור של קרבה או רגש בספר הוא כל כך מנוכר וקיצוני, שממש היה לי קשה לקרוא את הספר ולהזדהות עם מה שקורה בו מבחינה כלשהיא, וזה העציב אותי, אבל גם שימח, כי סוף סוף אני רואה בחיוב את הטמפרמנט של הארץ הזאת, ומבינה שאם הייתי נולדת בנורווגיה או סתם מתאהבת באיזה נורווגי ועושה רילוקיישן בעקבותיו, הייתי בטח נובלת כבר בשבוע הראשון, אם לא משעמום אז בטח מקור.

משטרת המחשבות וצנזורה ברשת

אוף! אי אפשר לקרוא את הבלוג שלי בסין! ואני חשבתי שאני מבינה משהו בסינים, אבל לא לקחתי בחשבון שגוגל משתפים פעולה עם האויב ( המפלגה הקומוניסטית לצורך העניין) ולכן כל חבריי ומכרי בסין, שאיתם קיוויתי לעשות שיתופי פעולה בבלוג הזה, פשוט לא יכולים לקרוא אותו. אני שונאת קומוניסטים ( בהטעמה של הדרדס רגזני)!

שושנה בין החוחים

אתמול ראיתי הישרדות כהרגלי ואני חייבת לציין שהדס מתגלה כשחקנית האהובה עליי במשחק. ממש כפי שניבא ישעיה " תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס" ( ישעיה, נה, יג), מתוך הסחלה האנושי שליהקו שם, באמת מתחת לכל ביקורת, עולה הדס ומצטיירת בתור בחורה חיובית, עם המון שמחת חיים ובעיקר בתור היחידה שנהנית מזה שהיא פאקינג נמצאת באחד האיים הטרופיים השווים על הכדור שלנו.
בלי בכיינות, בלי תככים ועם דיקציה מושלמת הדס מפלסת את דרכה בין נעצוצים וסרפדים ( ואני עדינה) כמו זיו הדוחה וליעד הערסית, ובכל פרק אני אוהבת אותה יותר. היא בדיוק הטיפוס שמדגים את עקרון הקרמה - היא מחייכת והחיים מחייכים אליה, אמנם כרגע רק בתרמוס עם קפה וקרואסונים אבל אם היא תמשיך כך וההודים צודקים, היא עוד עשויה להגיע רחוק במשחק.
לפרופיל של הדס באתר הישרדות לחצו http://survivor.nana10.co.il/Category/?CategoryID=400456

אל תעירו את המפלצת

במסגרת עבודתי אני קוראת מדי יום את כל העיתונים המתפרסמים בעברית בארץ וגיליתי שזה גובה ממני מחיר נפשי כבד, שלא לדבר על הפרעת הקשב שפיתחתי מתוך הדפדוף הבלתי פוסק בעיתון תוך כדי ניסיון להדחיק את מה שאני קוראת. טיילתי הרבה בעולם, נחשפתי לתרבויות חדשות ועתיקות ולדרכי חשיבה שונות משלי, אבל רק כשיצאתי מהארץ וחייתי במקום אחר הבנתי כמה עצבניים החיים פה.
כשמדברים על הסכסוך הישראלי- ערבי ממהרים לתלות את ההתנהגות הישראלית הטיפוסית ( דחיפות בתור, אלימות שלא הייתה מביישת את מייק טייסון בשיא תהילתו, חוסר נימוס, נהיגה מוטרפת ועוד מהגועל הזה) בתוצאות הכיבוש ובהשפעתו על נפשנו העדינה. תרשו לי לחלוק על התאוריה הזו ולהציע הסבר אחר- אנחנו פשוט מגעילים.
עם כל הכבוד לכיבוש, אני בתור אזרחית גבעתיים הכבושה נתקלת בחיי היומיום במעט מאוד גילויים של אותו כיבוש משחית ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מקללת קללות עסיסיות עוד לפני שהכנסתי את המפתח לסוויץ' של היונדאי שלי. כשטיילתי בהודו אחרי הצבא, אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שכשאחזור אהיה בנאדם אחר, רגוע יותר. זה לא קרה.
אחרי שנה בטאיוואן בה האדיבות היא דרך חיים, אינספור תרגילים בסבלנות באדיבות סבתות חביבות שהחליטו ללכת בדיוק על אותה המדרכה בה בחרתי אני במהירות צב וסתם טאיוואנים שלא הבינו את הסינית הרצוצה שלי, נשבעתי שלא עוד! לעולם לא אקלל בכביש, לא אדחף בתור וגם אם חיי יהיו תלויים בזה לא אוציא מפי את המשפט הלקוי תחבירית: " אני, רק שאלה ".
אז אמנם הייתה לי תקופת צינון ( תרתי משמע) בה הסתובבתי כאן באופוריה וסיפרתי לכולם שאפשר לעשות את זה אחרת, וגם ככה אני מאלה שבדרך כלל נדחפים לפניהם בתור, אבל היום, שנתיים אחרי, אני מודה ומתוודה- גם בי חבויה המפלצת הישראלית, זאת שלא צריך לעשות הרבה רעש כדי להעיר אותה, אבל צריך המון סבלנות ואורך רוח כדי להחזיר אותה למקום רבצה.
קשה לי לשים את האצבע על מקור התוקפנות, אני יכולה רק לשער שזה איזשהו מנגנון של הגנה עצמית מפני שאר המפלצות אבל זה בבירור מקרה הביצה והתרנגולת- כל אחד יחליט לפי מה שנוח לו מה היה שם קודם המעצבנים או המעוצבנים. אני יודעת שזה נושא קצת כבד לפוסט ראשון, אבל זה מה שמעסיק אותי בימים אלו וחוץ מזה אני בונה על זה שרוב קוראיי לוקים גם הם בתסמונת ויציעו לי דרכים להתמודדות או אפילו נחמה רגעית...