חדר האוכל

אתמול אכלתי במסעדת חדר האוכל שבמשכן לאומנויות הבמה והייתה לי הארה לגבי הבלוג הזה. כמו שבחדרי האוכל בקיבוצים ( לפחות לפני ההפרטה, בה כל קיבוצניק הפך לבעל אדמות) מגישים בכל יום מנה מסוימת וכל הקיבוץ יודע מה יש לאכול ביום רביעי, כך בבלוגי החביב והצעיר, יוקדש כל יום לכתיבה על אחד מתחומי העניין העיקריים שלי, שבגדול הם אוכל, סין וספרים. אני מבינה כבר עכשיו שזה עשוי להיות תובעני ולא מתגמל אבל אני נחושה בדעתי לפחות להתחיל ולראות לאן זה הולך. והיום, יום שני יהיה יום הספר שלי. החודש קראתי שני ספרים, שעל שניהם קיבלתי המלצות חמות וקראתי ביקורות מפרגנות ומכל אחד מהם התאכזבתי מסיבה שונה.
הראשון היה אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי, ספר שמשך אותי לא רק בזכות הביקורות, אלא בעיקר תודות לשמו המדליק והכריכה המעניינת שלו ( כן כן, אני בוחרת את ספריי גם לפי הכריכה, בחורה שטחית שכמותי). מה שאכזב אותי בספר היה שהעלילה, שבמרכזה שוערת בניין נרגנת שמסתירה את עובדת היותה סופר אינטליגנטית כדי לא לערער את הקיבעון המעמדי הנהוג ( מסתבר) בצרפת, תובלה במיטב מהגיגי הפילוסופיה המערבית לדורותיה. למי שמכיר אותי ולמי שלא, אני לא סובלת פילוסופיה ועוד יותר מזה, אני לא סובלת שמשתמשים בה כדי רק להוכיח בקיאות וללא כל סיבה נראית לעין מלבד זאת. היה לי חבל, כי לספר היה פוטנציאל להיות כיפי וקולח, אבל מצאתי את עצמי בעיקר מרפרפת על ההגיגים הפילוסופיים שבו ומשתכנעת בפעם המיליון בשנים האחרונות שהצרפתים הם חתיכת עם דוחה, גזעני ומתנשא, אם כי שמחתי לגלות שהם לא שומרים את ההתנשאות שלהם רק לזרים, ומסוגלים להיות מגעילים באותה מידה גם לבני עמם.
השני היה לסיביר מאת פר פטרסון, סופר נורווגי, שהצליח להפוך סיפור על אהבת אח ואחות בימי מלחמת העולם השנייה לקרטיב לימון. למה קרטיב לימון אתם שואלים? כי קרטיב לימון זה קר ומגעיל. כל תיאור של קרבה או רגש בספר הוא כל כך מנוכר וקיצוני, שממש היה לי קשה לקרוא את הספר ולהזדהות עם מה שקורה בו מבחינה כלשהיא, וזה העציב אותי, אבל גם שימח, כי סוף סוף אני רואה בחיוב את הטמפרמנט של הארץ הזאת, ומבינה שאם הייתי נולדת בנורווגיה או סתם מתאהבת באיזה נורווגי ועושה רילוקיישן בעקבותיו, הייתי בטח נובלת כבר בשבוע הראשון, אם לא משעמום אז בטח מקור.