זה רשמי, אני היפוכונדרית!

מילדות אני זוכרת את ביקוריו התכופים של אבי בבתי חולים. הוא מעולם לא סבל ממחלה כלשהיא ( חמסה חמסה חמסה, טפו טפו טפו, שום בצל), אבל בלי ביקור חודשי בחדר מיון הוא פשוט איבד את זה. בהתחלה זה היה נורא מלחיץ, ואמא שלי כמו גם אחיי ואני לקחנו את זה קשה והיינו בטוחים שזהו, אנחנו עומדים לאבד את אבא. אבל משהתבגרנו, הבנו שזו מין תחינה לתשומת לב, אמנם מלחיצה, אבל אף פעם לא רצינית מדי. ממש כמו בשירו של מאיר אריאל " טרמינל לומינלט", זה באמת עשה לאבא טוב לראות דוקטור בחלוק לבן שואל אותו מה הוא מרגיש ומתי זה התחיל, והבדיחה בבית הייתה שכל רופאי המיון בחיפה כבר מכירים את אבא ויודעים איך "לטפל" בו.

לצערי, אני חוששת שאבא שלי הדביק אותי. קשה לי להודות בזה, ואני מבינה שאני נותנת פה נשק לבעלי לפחות ל-20 השנים הקרובות ( זאת בתנאי כמובן שהוא יתחיל לקרוא את הבלוג שלי בזמן הקרוב ושמוסד הנישואין לא יתמוטט עד אז), אבל גם אני היפוכונדרית. כל שיעול הוא חשד לשחפת שחטפתי בהודו ( בה הייתי כבר לפני 7 שנים, אבל מי סופר), כל צינון הוא שפעת חזירים מהסוג שמתים ממנו, כל פריחה היא מחלת עור כרונית וכל כאב ראש הוא גידול בפוטנציה.

בביקורי התכופים אצל רופאת המשפחה החדשה שלי, אני מזהה בעיניה את המבט המרחם שכמו אומר " אין לך כלום חמודה, את בטוחה שאת רוצה לעבור צילום עם המון קרינה מסרטנת"? אבל אני משכנעת את עצמי שאני חייבת לעבור את הצילום, ושהתועלת שבו תגבר על הנזק ומצטלמת. מה היא כבר יכולה לעשות בימינו, ימי הרפואה המתגוננת שבה כל רופא רק רוצה לכסות את התחת שלו? אז היא נותנת לי הפנייה ואני מרגישה תחושת הישג בלתי מוסברת.
בחודשיים האחרונים הייתי באינספור בדיקות שונות ומשונות, כולם ביוזמתי ועל פי בקשתי, אבל רק כשהבחנתי שכל הממתינים מסביבי נושקים לשנתם ה-81 הבנתי שיש לי בעיה. הרי כל תוצאות הבדיקות תמיד תקינות ( ראו חמסה לעיל), ואני בחורה צעירה ובריאה שחולה כמו כולם פעם בחורף בשפעת ולפעמים חוטפת דלקת גרון. מכיוון שחצי מהפתרון לכל הבעיות הוא ההכרה בהן, אני מכירה בבעייתי זו בריש גלי, ומקווה שזה יחייב אותי להפסיק לחפש תסמינים באינטרנט, להפסיק לקבוע תור לרופאת המשפחה כל שבוע, ובעיקר להפסיק להתלונן על כל מיני חוליים ומכאובים שהם כנראה באמת רק בראש.

אני בטוחה שזה יהיה קשה, אבל מהיום אני מפסיקה. נשבעת.