כשמאו התחיל במהפכה הקומוניסטית הוא הבין מיד שבלי הנשים שהיוו 50% מאוכלוסיית סין, הוא לעולם לא יצליח לעמוד במטרות המטורפות שהציב לעצמו הן מבחינת הפיכת סין למדינה תעשייתית שעומדת באותה שורה עם ארה"ב וברה"מ לשעבר והן מהבחינה הפופוליסטית. בסין שנשלטה עד אז על ידי עקרונות קונפוציאניים נוקשים, יופייה של בת מלך היה עמוק בפנים ונשים לא הורשו לצאת מהבית, לעבוד או לבחור את בן זוגן. רגליהן של נשות התקופה הקיסרית נקשרו ונאמר עליהן ש"גידול בנות שקול למים ששופכים על סף הדלת", כלומר נשים שמשפחותיהן גידלו והאכילו אותן נישאו בסופו של דבר לגבר ועברו לגור עם משפחתו ולשרת אותה. מאו שביקש לרתום את כלל האוכלוסייה למהפכה ורצה למחוק כל זיכרון של העבר הקונפוציאני הפיאודלי חוקק ב-1950 את חוק הנישואין שקבע בין היתר, שנשים מורשות להתגרש מבעליהן ואסר על נישואי שידוך ,ולמעשה קעקע את מעמד המשפחה המסורתית בתקווה שהמפלגה תחליף את המוסד ונאמנות העם תעבור לידיו.
הסיסמאות השתנו ל"נשים מחזיקות חצי מהשמים" והגברים הפכו במידה רבה לאימפוטנטים (* על כך תוכלו לקרוא בספר העצוב של ג'אנג שיאן ליאנג ששמו הוא גם שם הפוסט הנוכחי וההשראה לו). במידה רבה הצליח מאו להעלות את קרנן של הנשים בעיני העם, והן אכן זכו לחירות רבה יותר בבחירת בן זוגן, רגליהן הותרו מהקשרים והנוהג נאסר, כמו גם הזנות. הבעיה הייתה, שרבים מהעקרונות הקונפוציאניים שהגדירו נשים המשיכו להיות תקפים למרות המהפכה, וכך נאלצה האישה גם להיות אשת ייצור, וגם אישה טובה לבעלה, כלה טובה לחמותה ואם אוהבת לילדיה. קצת כמו אצלנו היום, אם אתם שואלים את דה-מרקר.
ולמה אני מטריחה אתכם בכל המידע ההיסטורי הזה?
כי אתמול הייתי בחתונה, ואחת הדודות התימניות האהובות עליי סיפרה שבערב כלולותיה, ממש לפני מימוש הנישואים (לא נגעתי) אבא שלה אמר לה שהיא צריכה לציית לבעלה ולהיות טובה אליו. כשבעלי שמע את זה הוא אמר ואני מצטטת: " טוב, אצלנו זה להיפך". ואכן, אודה ולא אבוש, אני אישה דעתנית וחזקה, שלא מתפשרת על עקרונותיה וטורחת להשמיע את דעותיה בראש חוצות. כזאת אני.
הבעיה מתחילה בכל יום ב-9 בבוקר, כשאני מגיעה למשרד. מבלי להסגיר יותר מדי פרטים, אומר שאני עובדת במשרד בבעלות טאיוואנית שרוב עובדיו הם גברים סינים מבוגרים, ושבמשרד אני מפסיקה להיות מרים האישה האסרטיבית, השנונה וזאת שתמיד יש לה מה להגיד על כל דבר. לפתע, משתלטת עליי הוויה כנועה וצייתנית, כזו שלא הייתה מביישת את נשות סין הצנועות והחסודות בתקופת שושלת מינג.
עם הסינים אני שונה. ולא כי הם דורשים ממני להיות כזו, אלא משום ששנתיים של עבודה משותפת לימדו אותי שבמידה וארצה שיסתכלו עליי כעל אישה שאינה לוקה בנפשה, עליי להצניע כל דחף "מרימי" ולהדגיש את הפנים העדינים והנשיים יותר שבאישיותי המגוונת. רק היום מצאתי את עצמי אומרת לבוס שלי " אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת" במבט מתחנחן ובקול צפצפני כשכבר היינו ב-5 דקות איחור, בעוד שעל בעלי אני יכולה לצרוח כמו מטורפת במידה והוא רק חושב על המילה איחור ( ולשאלתכם- כן, אני יודעת בדיוק על מה הוא חושב בכל שעה משעות היממה).
אז איך בכל זאת מתגברים על הדיסוננס העמוק בין עובדת היותי אישה עצמאית ובעלת יכולות לבין הצורך להקטין את עצמי בעבודה? בעיקר עם המון הומור וסינון קללות עסיסיות בעברית, שפת המיעוט. לפעמים אני חושבת שאם יום אחד ייקחו את מצלמות האבטחה במשרד ויתמללו את השיחות של הישראלים שעובדים איתי, לא רק שנפוטר לאלתר, אלא נקבל חותמת שחורה בדרכונים שלנו ושל צאצאינו העתידיים והכניסה לטאיוואן תתאפשר רק אם נבחר לשחות אליה מהונג קונג.
ומילא אני, אני רק עובדת איתם אבל יש לי חברה שחיה בטאיוואן ויוצאת איתם לדייטים. ואם אני אסרטיבית, היא השור הזועם. ופתאום היא מוצאת את עצמה בערב חמים ולח בטייפה, נותנת לגבר שלה את התיק הוורוד שיחזיק לה אותו בזמן שהיא מדקלמת באוזניו ממיטב שירת טאנג ( היא בחורה מוכשרת, אל תראו אותה). כלום לא עוזר לה למסכנה, ברגע שיוצאת לה הישירות הישראלית הם מכניסים את הזנב בין הרגליים ורצים בחזרה לסינר של אמא במקרה הטוב, ובמקרה הרע לזרועותיה המחבקות של איזו פצצה טאיוואנית שרק תהנהן בחיוך ותוציא להם שחורים בפארק.
והמסקנה- כל הגברים חארות!
** הפוסט פורסם לראשונה בנובמבר 2009 באתר CHINA LIVE שנסגר מאז, והחלטתי להעלות אותו לכבוד יום האישה הבינ"ל. המסקנה עם זאת, נשארה אותה המסקנה:-)
הסיסמאות השתנו ל"נשים מחזיקות חצי מהשמים" והגברים הפכו במידה רבה לאימפוטנטים (* על כך תוכלו לקרוא בספר העצוב של ג'אנג שיאן ליאנג ששמו הוא גם שם הפוסט הנוכחי וההשראה לו). במידה רבה הצליח מאו להעלות את קרנן של הנשים בעיני העם, והן אכן זכו לחירות רבה יותר בבחירת בן זוגן, רגליהן הותרו מהקשרים והנוהג נאסר, כמו גם הזנות. הבעיה הייתה, שרבים מהעקרונות הקונפוציאניים שהגדירו נשים המשיכו להיות תקפים למרות המהפכה, וכך נאלצה האישה גם להיות אשת ייצור, וגם אישה טובה לבעלה, כלה טובה לחמותה ואם אוהבת לילדיה. קצת כמו אצלנו היום, אם אתם שואלים את דה-מרקר.
ולמה אני מטריחה אתכם בכל המידע ההיסטורי הזה?
כי אתמול הייתי בחתונה, ואחת הדודות התימניות האהובות עליי סיפרה שבערב כלולותיה, ממש לפני מימוש הנישואים (לא נגעתי) אבא שלה אמר לה שהיא צריכה לציית לבעלה ולהיות טובה אליו. כשבעלי שמע את זה הוא אמר ואני מצטטת: " טוב, אצלנו זה להיפך". ואכן, אודה ולא אבוש, אני אישה דעתנית וחזקה, שלא מתפשרת על עקרונותיה וטורחת להשמיע את דעותיה בראש חוצות. כזאת אני.
הבעיה מתחילה בכל יום ב-9 בבוקר, כשאני מגיעה למשרד. מבלי להסגיר יותר מדי פרטים, אומר שאני עובדת במשרד בבעלות טאיוואנית שרוב עובדיו הם גברים סינים מבוגרים, ושבמשרד אני מפסיקה להיות מרים האישה האסרטיבית, השנונה וזאת שתמיד יש לה מה להגיד על כל דבר. לפתע, משתלטת עליי הוויה כנועה וצייתנית, כזו שלא הייתה מביישת את נשות סין הצנועות והחסודות בתקופת שושלת מינג.
עם הסינים אני שונה. ולא כי הם דורשים ממני להיות כזו, אלא משום ששנתיים של עבודה משותפת לימדו אותי שבמידה וארצה שיסתכלו עליי כעל אישה שאינה לוקה בנפשה, עליי להצניע כל דחף "מרימי" ולהדגיש את הפנים העדינים והנשיים יותר שבאישיותי המגוונת. רק היום מצאתי את עצמי אומרת לבוס שלי " אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת" במבט מתחנחן ובקול צפצפני כשכבר היינו ב-5 דקות איחור, בעוד שעל בעלי אני יכולה לצרוח כמו מטורפת במידה והוא רק חושב על המילה איחור ( ולשאלתכם- כן, אני יודעת בדיוק על מה הוא חושב בכל שעה משעות היממה).
אז איך בכל זאת מתגברים על הדיסוננס העמוק בין עובדת היותי אישה עצמאית ובעלת יכולות לבין הצורך להקטין את עצמי בעבודה? בעיקר עם המון הומור וסינון קללות עסיסיות בעברית, שפת המיעוט. לפעמים אני חושבת שאם יום אחד ייקחו את מצלמות האבטחה במשרד ויתמללו את השיחות של הישראלים שעובדים איתי, לא רק שנפוטר לאלתר, אלא נקבל חותמת שחורה בדרכונים שלנו ושל צאצאינו העתידיים והכניסה לטאיוואן תתאפשר רק אם נבחר לשחות אליה מהונג קונג.
ומילא אני, אני רק עובדת איתם אבל יש לי חברה שחיה בטאיוואן ויוצאת איתם לדייטים. ואם אני אסרטיבית, היא השור הזועם. ופתאום היא מוצאת את עצמה בערב חמים ולח בטייפה, נותנת לגבר שלה את התיק הוורוד שיחזיק לה אותו בזמן שהיא מדקלמת באוזניו ממיטב שירת טאנג ( היא בחורה מוכשרת, אל תראו אותה). כלום לא עוזר לה למסכנה, ברגע שיוצאת לה הישירות הישראלית הם מכניסים את הזנב בין הרגליים ורצים בחזרה לסינר של אמא במקרה הטוב, ובמקרה הרע לזרועותיה המחבקות של איזו פצצה טאיוואנית שרק תהנהן בחיוך ותוציא להם שחורים בפארק.
והמסקנה- כל הגברים חארות!
** הפוסט פורסם לראשונה בנובמבר 2009 באתר CHINA LIVE שנסגר מאז, והחלטתי להעלות אותו לכבוד יום האישה הבינ"ל. המסקנה עם זאת, נשארה אותה המסקנה:-)
