חצי הגבר הוא אישה- פוסט לכבוד יום האישה הבינלאומי

כשמאו התחיל במהפכה הקומוניסטית הוא הבין מיד שבלי הנשים שהיוו 50% מאוכלוסיית סין, הוא לעולם לא יצליח לעמוד במטרות המטורפות שהציב לעצמו הן מבחינת הפיכת סין למדינה תעשייתית שעומדת באותה שורה עם ארה"ב וברה"מ לשעבר והן מהבחינה הפופוליסטית. בסין שנשלטה עד אז על ידי עקרונות קונפוציאניים נוקשים, יופייה של בת מלך היה עמוק בפנים ונשים לא הורשו לצאת מהבית, לעבוד או לבחור את בן זוגן. רגליהן של נשות התקופה הקיסרית נקשרו ונאמר עליהן ש"גידול בנות שקול למים ששופכים על סף הדלת", כלומר נשים שמשפחותיהן גידלו והאכילו אותן נישאו בסופו של דבר לגבר ועברו לגור עם משפחתו ולשרת אותה. מאו שביקש לרתום את כלל האוכלוסייה למהפכה ורצה למחוק כל זיכרון של העבר הקונפוציאני הפיאודלי חוקק ב-1950 את חוק הנישואין שקבע בין היתר, שנשים מורשות להתגרש מבעליהן ואסר על נישואי שידוך ,ולמעשה קעקע את מעמד המשפחה המסורתית בתקווה שהמפלגה תחליף את המוסד ונאמנות העם תעבור לידיו.
הסיסמאות השתנו ל"נשים מחזיקות חצי מהשמים" והגברים הפכו במידה רבה לאימפוטנטים (* על כך תוכלו לקרוא בספר העצוב של ג'אנג שיאן ליאנג ששמו הוא גם שם הפוסט הנוכחי וההשראה לו). במידה רבה הצליח מאו להעלות את קרנן של הנשים בעיני העם, והן אכן זכו לחירות רבה יותר בבחירת בן זוגן, רגליהן הותרו מהקשרים והנוהג נאסר, כמו גם הזנות. הבעיה הייתה, שרבים מהעקרונות הקונפוציאניים שהגדירו נשים המשיכו להיות תקפים למרות המהפכה, וכך נאלצה האישה גם להיות אשת ייצור, וגם אישה טובה לבעלה, כלה טובה לחמותה ואם אוהבת לילדיה. קצת כמו אצלנו היום, אם אתם שואלים את דה-מרקר.
ולמה אני מטריחה אתכם בכל המידע ההיסטורי הזה?

כי אתמול הייתי בחתונה, ואחת הדודות התימניות האהובות עליי סיפרה שבערב כלולותיה, ממש לפני מימוש הנישואים (לא נגעתי) אבא שלה אמר לה שהיא צריכה לציית לבעלה ולהיות טובה אליו. כשבעלי שמע את זה הוא אמר ואני מצטטת: " טוב, אצלנו זה להיפך". ואכן, אודה ולא אבוש, אני אישה דעתנית וחזקה, שלא מתפשרת על עקרונותיה וטורחת להשמיע את דעותיה בראש חוצות. כזאת אני.

הבעיה מתחילה בכל יום ב-9 בבוקר, כשאני מגיעה למשרד. מבלי להסגיר יותר מדי פרטים, אומר שאני עובדת במשרד בבעלות טאיוואנית שרוב עובדיו הם גברים סינים מבוגרים, ושבמשרד אני מפסיקה להיות מרים האישה האסרטיבית, השנונה וזאת שתמיד יש לה מה להגיד על כל דבר. לפתע, משתלטת עליי הוויה כנועה וצייתנית, כזו שלא הייתה מביישת את נשות סין הצנועות והחסודות בתקופת שושלת מינג.

עם הסינים אני שונה. ולא כי הם דורשים ממני להיות כזו, אלא משום ששנתיים של עבודה משותפת לימדו אותי שבמידה וארצה שיסתכלו עליי כעל אישה שאינה לוקה בנפשה, עליי להצניע כל דחף "מרימי" ולהדגיש את הפנים העדינים והנשיים יותר שבאישיותי המגוונת. רק היום מצאתי את עצמי אומרת לבוס שלי " אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת" במבט מתחנחן ובקול צפצפני כשכבר היינו ב-5 דקות איחור, בעוד שעל בעלי אני יכולה לצרוח כמו מטורפת במידה והוא רק חושב על המילה איחור ( ולשאלתכם- כן, אני יודעת בדיוק על מה הוא חושב בכל שעה משעות היממה).

אז איך בכל זאת מתגברים על הדיסוננס העמוק בין עובדת היותי אישה עצמאית ובעלת יכולות לבין הצורך להקטין את עצמי בעבודה? בעיקר עם המון הומור וסינון קללות עסיסיות בעברית, שפת המיעוט. לפעמים אני חושבת שאם יום אחד ייקחו את מצלמות האבטחה במשרד ויתמללו את השיחות של הישראלים שעובדים איתי, לא רק שנפוטר לאלתר, אלא נקבל חותמת שחורה בדרכונים שלנו ושל צאצאינו העתידיים והכניסה לטאיוואן תתאפשר רק אם נבחר לשחות אליה מהונג קונג.

ומילא אני, אני רק עובדת איתם אבל יש לי חברה שחיה בטאיוואן ויוצאת איתם לדייטים. ואם אני אסרטיבית, היא השור הזועם. ופתאום היא מוצאת את עצמה בערב חמים ולח בטייפה, נותנת לגבר שלה את התיק הוורוד שיחזיק לה אותו בזמן שהיא מדקלמת באוזניו ממיטב שירת טאנג ( היא בחורה מוכשרת, אל תראו אותה). כלום לא עוזר לה למסכנה, ברגע שיוצאת לה הישירות הישראלית הם מכניסים את הזנב בין הרגליים ורצים בחזרה לסינר של אמא במקרה הטוב, ובמקרה הרע לזרועותיה המחבקות של איזו פצצה טאיוואנית שרק תהנהן בחיוך ותוציא להם שחורים בפארק.

והמסקנה- כל הגברים חארות!



** הפוסט פורסם לראשונה בנובמבר 2009 באתר CHINA LIVE שנסגר מאז, והחלטתי להעלות אותו לכבוד יום האישה הבינ"ל. המסקנה עם זאת, נשארה אותה המסקנה:-)

רשמים מביקור בטאיוואן

את סוף 2010 ביליתי בשבועיים מדהימים בטאיוואן. לפני שנסעתי אמר לי קולגה שבטח הנסיעה הזאת תוציא לי את הג'וק הטאיוואני מהראש, וכשאחזור אהיה ממוקדת יותר בעתיד ואשתחרר מהתסביך הטאיוואני שלי.
זה לא קרה.
כל כך נהניתי שם, הרגשתי שהחיים מאירים לי פנים, אכלתי את האוכל הטעים ביותר שאכלתי זה שנים ( סליחה, אמא), אנשים חייכו אליי ברחוב והיו נחמדים כפי שאף עם לא נחמד והכי חשוב- שמעתי סינית כל הזמן. אבל גם בשיא החוויה לא יכולתי להימנע מלהשוות את איכות החיים , יוקר המחייה ותודעת השירות לאלו שבישראל ומה אני אגיד לכם חברים? מצבנו בכי רע.
מהטיול בטאיוואן חזרתי עם מסקנה אחת - הטאיוואנים יודעים לחיות, יודעים מה חשוב בחיים ( בריאות,משפחה ואוכל, לא בהכרח בסדר הזה) ובעיקר- דואגים לאזרחים שלהם לפני הכל ולמרות הכל. למי שלא יודע, טאיוואן וישראל מאוד מזכירות אחת את השניה: הראשונה קמה כמדינה עצמאית (דה יורה) ב-1949 והשנייה ( דה פקטו, או שמא עליי לומר פקקטו) ב-1948. שתי המדינות בעלות שטח קטן יחסית, אמנם טאיוואן גדולה מישראל אך מאוכלסת בעיקר באיזורי החוף בשל טופוגרפיה הררית. שתי המדינות ניצבות בפני איומים חוזרים ונשנים של שכנותיהן- טאיוואן מאוימת ע"י סין, שמעולם ולדעתי גם לעולם לא תוותר על טענתה על הטריטוריה, ולו בגלל שזה יפתח פתח לתקווה לטיבט ולסינג'יאנג בעלות שאיפות עצמאות משלהן. ישראל אין צורך להזכיר, אינה חביבת השכנות ולצערי בשנים האחרונות נראה שאנחנו עושים הכל כדי לא להתחבב גם על שכנים רחוקים יותר.
כמו הישראלים, גם הטאיוואנים מקדשים את חיי המשפחה ואת האוכל, ויש הטוענים שאמא טאיוואנית היא האמא של האמא הפולנייה, טענה שמצדיקה את עצמה ברוב המקרים בהם נוכחתי. אממה? בעוד שהטאיוואנים החליטו לקחת לימונים ולהפוך אותם ללימונדה, אנחנו פה בישראל לקחנו את הלימונים והחלטנו להטיח אותם זה בזה. אולי יוצא מזה מיץ, אבל הטעם מעופש. אני לא מיתממת ואני מודעת היטב לכך שהאיום הצבאי על טאיוואן ( 1300 טילים המכוונים לעבר האי 365 ימים בשנה) הוא יותר סמלי מממשי. אני יודעת גם שישראל נאבקת על תדמיתה בזירה הבינלאומית נוכח דעות קדומות ואנטישמיות הולכת וגוברת ( תחת מסווה של אנטי- ציונות, הבון טון החדש),שטאיוואן מעולם לא ניצבה מול שכמותם וכנראה שגם לא תוצב, היא פשוט לא עד כדי כך אטרקטיבית בעיני מובילי דעת הקהל העולמית.
ובכל זאת, נדמה לי שהטאיוואנים הצליחו, בעבודת רגליים מאומצת ועם הרבה סבלנות השמורה רק לסינים שמבינים שהם בסה"כ נקודה על הרצף ההסטורי, למצב את עצמם כמדינה מפותחת ומשגשגת, שלא צריכה להתנצל בפני אף אחד על קיומה ושדואגת לרווחת אזרחיה כפי שישראל לעולם לא תדאג.
כשהלכתי ברחובות טייפה הרגשתי שהכל בעדי: התחבורה הציבורית הייתה ללא רבב- אוטובוסים המחוברים לרשת GPS המודיעה לממתינים בתחנה בעוד כמה זמן יגיע האוטובוס הבא, רכבת תחתית שמאז ביקורי האחרון נוספו לה שני קווים חדשים, שקרונותיה נקיים ונעימים ושהממתינים לה עומדים בתור מסודר ונותנים ליורדים ממנה לרדת ( !!) לפני שהם עולים. הרחובות היו נקיים, השילוט לכל מקום היה ברור ( גם לאלו שאינם קוראים סינית, בכל יציאה מתחנות הרכבת ניצבים שלטים ומפות באנגלית לנוחיות המבקרים) והאנשים היו סופר נחמדים, לפעמים הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאנשים יכולים להיות כל כך מסבירי פנים לזרים גמורים, שתכלס לא יוצא להם מהם כלום ( כן, כן, זה מה שהציניות הישראלית עשתה לי).
חזרתי לטאיוואן אחרי שלוש שנים שלא הייתי בה. בשלוש השנים האלו התחלף השלטון בטאיוואן, היחסים עם סין התחממו והטאיוואנים החליטו שבמקום לטפח את היריבות עם שכנתם ההולכת ומתחזקת , הם הולכים לנצל את הקרבה ליבשת ואת ההיכרות שלהם עם התרבות והשפה הסינית כדי להרוויח, גם כסף וגם שקט נפשי. הם חתמו עם סין על שורת הסכמים המיטיבים עם טאיוואן והופכים אותה לגשר עבור חברות זרות המבקשות לעשות עסקים עם סין, פתחו את טאיוואן לתיירים סיניים המציפים את הרחובות ומעשירים את הקופה הציבורית והפרטית בכסף רב. נראה לי שזה מה שנקרא שלום כלכלי, הטאיוואנים והסינים לא זנחו את עקרונותיהם לגבי הסכסוך הטריטוריאלי, הם פשוט הניחו אותם בצד והחליטו להתמקד בהטבת מצבם הכלכלי. כמובן שתושבי טאיוואן הם המרוויחים הגדולים מהעניין.
כשהלכתי ברחובות טאינאן, הבירה ההיסטורית של טאיוואן, ומסביבי שלושה חברים אוחזים בסמארטפונים מתוצרת HTC שלהם מנסים למצוא איזו מסעדה ע"י שימוש ברשת האלחוטית המרשתת את טאיוואן כולה, לא האמנתי עד כמה מתקדמת הטכנולוגיה הטאיוואנית. בעוד אני כותבת שורות אלו, אני מתבשרת כי עכשיו אפשר לגלוש בחינם גם באוטובוסים. ואצלנו? גורנישט מיט גורנישט, כדי לקבל אינטרנט אלחוטי רציף וזמין נצטרך להפקיד בידי החברות הסלולריות מאות שקלים בחודש, וגם זה אחרי שחיכינו שעות במשרדיהם והתחננו ליחס הוגן, או לפחות לנציג רהוט שיבין שבלעדיי לא תהיה לו עבודה.בטאיוואן בניגוד לישראל יש תחרות בריאה והזוכים הם הצרכנים. יש המון בנקים ואין עמלות, יש המון חברות תקשורת ועבור כבלים, תקשורת ביתית וסלולרית לא תדרשו לשלם יותר מ-150 שקלים בחודש, סכום שלא מגרד את חשבון הבזק החודשי שלי. ישראל מעצמת הייטק? הצחקתם אותי.
אני שוב מסייגת ואומרת שהאתגרים מולם ניצבת ישראל קשים ומורכבים יותר מאלו מולם ניצבת טאיוואן, לפחות מן הבחינה הביטחונית, אבל קצת נמאס לי שבשם הביטחון מזניחים פה את כל תחומי החיים האחרים. אני בטוחה שגם עם האתגרים הבטחוניים אפשר להפריש מעט מן התקציב השנתי לטובת חינוך, בניית כבישים חדשים, הנחת תשתיות לאינטרנט אלחוטי בחינם לרווחת המדינה המקושרת ביותר בעולם, שיפור השירות הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי ( מצידי שייפתחו קורסים ללימוד יחס נאות ללקוחות שבזכותם אתה מתפרנס - אני מוכנה להרצות שם) ועוד דברים שמשום מה נראים לנו בארץ כמותרות ולא כשירותים חיוניים המגיעים לנו בתור אזרחים משלמי מיסים.
והאוכל? אח, האוכל. על זה צריך לכתוב פוסט נפרד, אבל בינתיים, אתם יכולים לראות תמונות כאן.



***את הפוסט הזה כתבתי ממש כמה ימים אחרי שחזרתי מטאיוואן ולא פרסמתי. אבל היום, אחרי סדרת הכתבות המעולה של נדב איל במוספשבת של מעריב הרגשתי שאני חייבת לתת לו רוח גבית, וגם דוגמה למדינה שכן עשתה הרבה ממה שהוא מטיף לו.

עבודה ערבית? לא אצל סייד קשוע



אני חייבת להודות שהדבר הראשון שאני מחפשת בערימת עיתוני סוף השבוע הוא הטור של סייד קשוע שמתפרסם בכל יום שישי במוסף הארץ. את קשוע גיליתי רק כשהייתי בטאיוואן, בימי שישי בהם היינו מנסים לשחזר את ההרגשה של יום שישי בצהריים בארץ, מתיישבים באיזה בית קפה עם מרפסת וקוראים דפים מודפסים של "הארץ" שע' הדפיס בספריית האוניברסיטה. בהתחלה היה לי קשה לקרוא טור שלם בלי לסנן כמה קללות עסיסיות לעבר הערבי המניאק שנהנה מתעודת הזהות הכחולה אבל גורם לנו, הישראלים להיראות כל כך רע אבל מהר מאוד התמכרתי. אפשר לקרוא לזה סאדיזם, אבל אני מעדיפה לקרוא לזה חוש הומור בריא ודרך מעולה לבקר את ישראל מבלי ליצור אנטגוניזם ( ויסלחו לי קומץ הטוקבקיסטים שמתעקשים להמשיך ולקלל את קשוע מדי יום שישי ומתעקשים שלא להודות שהוא פשוט מצחיק ולפעמים גם צודק).

לפני כחודש סיימתי לקרוא את ספרו החדש של קשוע " גוף שני יחיד" ואני חייבת לומר שזה הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב. אני לא רוצה להרוס לאלו מכם שלא קראו, אז רק אומר שהעלילה עוסקת בשני ערבים החיים בירושלים וסיפור חייהם מצטלב בנסיבות הזויות למדי. העלילה מקורית וסוחפת ומי שמכיר את קשוע, יכול למצוא המון מוטיבים אוטוביוגרפיים בספר, מה שאותי לפחות קירב לסיפור וגרם לי להרגיש שאני במקום מוכר. הספר של קשוע הוא ההוכחה מבחינתי ( ותאמינו לי שאני מחפשת הוכחה כבר זמן רב) לכך שאפשר לכתוב מצוין בעברית.קשוע הצליח לכתוב על מדינת ישראל, יהודים וערבים, משברי זהות קשים והכל בירושלים, העיר הטעונה ביותר בעולם, מבלי ליפול לקלישאות ומבלי להתריס נגד הכיבוש, דבר שבטח עלה לו בדם, אבל זה עובד.



זה פשוט ספר מצוין. ספר על אנשים רגילים שאמנם עוברים דברים לא רגילים, אבל הכל מסופר בצורה כל כך אמינה ומשכנעת שקשה שלא להיסחף ולשכוח לרגע מהקונפליקט הערבי ישראלי על אף שהוא נוכח בספר כל הזמן.הקטע היחידי שהיה לי קשה בספר היה לקרוא מה עובר בראשו של גבר כשהוא חושב שאשתו בוגדת בו. פתאום יצאה מקשוע אלימות מפחידה, שלי בתור אישה היה ממש בלתי אפשרי להזדהות איתה ולרגע חשבתי שהנה, יצא המרצע מן השק ופרצופו האמיתי של הערבי הפונדמנטליסט נחשף. אבל אז הבנתי שקשוע, לפני שהוא ערבי הוא גם גבר, ובנות אני אומרת לכן, אחרי שתקראו את זה תחשבו פעמיים אם שווה לנהל רומן מחוץ לנישואין... רוצו לקרוא, אתם תודו לי.

ואם כבר אני במצב רוח מפרגן- כל מי שלא ראה את " עבודה ערבית" בעונתה השניה, לא ראה טלוויזיה טובה השנה. משחק מעולה של כל המשתתפים, דיאלוגים שנונים וקטילה של כל סטריאוטיפ אפשרי של טיפוסים בחברה הישראלית. מזמן לא צחקתי ככה מול הטלוויזיה. פשוט גאוני.



 



זו גם ארצנו

בכל כמה שנים מתעורר גל של התרעמות על חלקם הלא שווה בנשיאת הנטל של הציבור החרדי, פעם בעקבות הצורך לשנות את "חוק טל" ופעם בגלל ששוב צריך לבנות מבנים חסרי פשר במיקומים הזויים כדי לעקוף מקומות בהם קבורים אנשים מתקופת הברונזה, שעלולים חלילה וחס להתעורר משנת עולמם ולעשות לנו בוווווווווו. הגל הנוכחי מורכב מכמה גורמים שבעיתוי מצוין התגבשו ויצרו אצל רבים מאיתנו גוש כזה גדול בגרון, שכבר לא כל כך קל לבלוע.

אחרי פרשיית הקברים בבית החולים "ברזילי", שריפת הפחים והפרות הסדר בירושלים ונאומו המצוין של רון חולדאי הקורא למרי אזרחי אם לא תוכנס תוכנית הליבה לבתי הספר החרדיים, ועל רקע נתוני הלמ"ס כי אנחנו החילונים הופכים למיעוט ( שבקרוב על פי כל הסימנים יהיה גם מיעוט נרדף) התחלתי לחשוב ברצינות על מרי אזרחי.

מרי אזרחי הוגדר על ידי ג'ון רולס כ"פעולה ציבורית, בלתי אלימה, מצפונית אך פוליטית ומנוגדת לחוק, הנעשית בדרך כלל כדי לחולל שינוי בחוק או במדיניות הממשלה" (ג'ון רולס, מרי אזרחי, בתרגום אביבה גורן). המרי הוא מחאה של אזרחים כנגד מעשי השלטון ומדיניותו, מעשים שלדעתם נוגדים את הבסיס החוקי של המדינה. מחוללי מרי אזרחי מקבלים את הלגיטימיות של השלטון, אך לא את מעשיו והם מנסים לשנות את פעולות השלטון. מרי אזרחי נבדל מהפיכה בכך שמבצעי הפיכות אינם מקבלים את הלגיטימיות של השלטון, ומנסים להחליפו תוך שימוש בכוח ( ותודה לוויקיפדיה, חברתי הטובה).

אם תתעמקו בערך בוויקיפדיה באנגלית תמצאו שהדוגמה שהם נותנים לתנועת מרי אזרחי ישראלית היא זו של תנועת" זו ארצנו" הלא היא התנועה שהקים פייגלין במחאה על הסכמי אוסלו ועל החזרת שטחים לערבים. עובדה זו הובילה אותי לחשוב שזה מאוד אירוני שדווקא הפייגלינים הצליחו במקום שבו אני ובני דורי נכשלים. בעוד שבמגזר הדתי- לאומי מתלכדים למען מטרות ומצליחים להוציא אל הפועל מחאה כה נרחבת, אני ועוד מאות אלפי אנשים בישראל יושבים כל יום מול החדשות ומצקצקים. אנחנו מתלוננים על המיסוי הבלתי אפשרי, על המשכורות שלא עולות, על השירות הצבאי והמילואים המעיקים, על החינוך המחורבן ועל זה שאין אוטובוס בשבת .

הוצאת הקיטור הזאת היא מה שמונע מאיתנו לצאת ולפעול, אנחנו מקטרים ומקטרים, אבל למחרת קמים בבוקר, מתלבשים, יוצאים לעבודה, לביה"ס או למילואים ולא מפקפקים לרגע כשמגיעות המקדמות לתשלום של מס הכנסה. הרי תמיד אומרים שאנחנו, מעמד הביניים הוא עמוד השדרה של המשק וכולנו יודעים מה קורה כשעמוד השדרה נפגע- הגוף משתתק. כבר הרבה זמן אני משתעשעת ברעיון של הרצת קמפיין להפסקת תשלומי מיסים. אם רק 200,000 איש יפסיקו לשלם מיסים במחאה על המצב המחפיר אליו הגיעה מדינת ישראל בתחומים שתיארתי למעלה, הרי המדינה לא תוכל לעמוד מנגד.
הבעיה היא שאנחנו פחדנים. אף אחד לא יעז לשלם את המחיר ( כלא הוא אפשרות סבירה) בעוד שבמגזר האמוני, אנשים הולכים עם האמת שלהם עד הסוף, ללא פשרות ועם נכונות מלאה להיענש תמורת הסיכוי ( גם אם הוא קלוש) שיצליחו לשנות משהו.

זוהי לא קריאה למרד אזרחי אלא נקודה למחשבה- מתי יימצא הדבר שיעמיד את כולנו על הרגליים ויניע אותנו לפעולה? מסקר קצר ולא ממצה שערכתי בקרב בני 40 מבוססים עם משפחות, היום הזה אינו קרב, ולהפך, הוא מתרחק מאיתנו ככל שאנחנו מתבגרים. ככל שנוח לנו יותר בבועה המשפחתית והכלכלית שיצרנו לעצמנו, הרצון והשאיפה לצדק חברתי מתרחקים מאיתנו ואיתם גם הנשמה אם אתם שואלים אותי. אני אדם ריאליסטי ואני מבינה שאנשים לא יוצאים למלחמה כשהבטן שלהם מלאה, אבל אני מרגישה שאנחנו עומדים בפני סכנה אמיתית לקיומנו והיא אינה כוללת את אחמדינג'ד מיודענו.

הסכנה האמיתית היא השאננות וחוסר האכפתיות מגורלו של האחר וההפיכה שלנו מעם שחולק סט ערכים דומה המקדש חיים וחינוך לעם המקדש את הנהנתנות והשטחיות.  כל החלטה שנעשה היום תשפיע על ילדינו ונכדינו ומפתיע אותי שבני דורי מוכנים לוותר בכל החזיתות - בהפרדת דת ממדינה, בזילות שלטון החוק וחמור מכל בעיני- ההתרחקות מכל מה שמריח כמו פוליטיקה והשתתפות אזרחית. כולם נורא סביבתיים, ממחזרים וירוקים, אבל בכל בוקר כשאני עולה במעליות של עזריאלי, מישהו סוגר עליי את דלת המעלית כי בא לו להתייחד עם עצמו עד הקומה ה-28 ושיזדיין החיסכון בחשמל וזיהום האוויר.

אתמול בבוקר קראתי בתדהמה מהולה בגועל את הידיעה על כך שמאחורי גבנו נרקם הסכם המרחיב את חוק טל הידוע לשמצה ושיאפשר לחרדים לדלג על השירות הצבאי לגמרי אם עברו את גיל 22, לכאורה כדי לשלב אותם בשוק העבודה. תרשו לי לגחך ולהתחיל לחפש מקום אחר לחיות בו, או לחילופין להתחיל בעצמי במרי אזרחי קטן שילך ויגדל ויתפוס תאוצה ויציל את כולנו מהשאננות והסיאוב אליהם שקענו מבלי לשים לב ואני בטוחה שמבלי להתכוון. אפילו איסלנד נשמעת מפתה...

עידו ויונית מתחתנים

כן כן, נהג המונית השרמנטי ביותר בלבנט ונסיכת הקרח החליטו לסגור את הבסטה (או את המונה אם תרצו) ועל הבוקר התבשר עם ישראל על השינוי הדרמטי במצבת הרווקים הנחשקים. כמובן שאני מאחלת לזוג מזל טוב והמון אושר (עם העושר הם יסתדרו גם בלעדיי), אבל לא יכולתי להתעלם מהסיקור בנושא הרה הגורל. מעריב הקדישו לידיעה הפניה בעמוד השער ומחצית מעמוד האמצע ואלו המילים שפתחו את הידיעה שכתב ערן סויסה: " לוי קיבלה אתמול את המתנה הכי טובה שיכולה הייתה לבקש ליום הולדתה ה‭,33-‬ לאחר שרוזנבלום ‭(34)‬ הציע לה נישואים".
עכשיו, מדובר בבחורה שראיינה בשבוע שעבר את אובמה ועשתה עבודה מצוינת אם יורשה לי, ומר סויסה חושב שפסגת חלומותיה של האישה האסרטיבית והרהוטה הזו ( בשלוש שפות לפחות) הייתה להתחתן עם מר רוזנבלום, שהוא ללא ספק אחד הגברים השווים שהנפיקה לנו הארץ הזאת, אבל עדיין " המתנה הכי טובה שיכולה הייתה לבקש ליום הולדתה ה-33 ? " למה הוא לא כתב שזו המתנה הכי טובה שיכל עידו רוזנבלום לקבל?
 הרי ברור שאם היינו משווים את קורות חייהם של השניים בעילום שם ומין, הרזומה של לוי היה עולה על פועלו של עידו עשרות מונים. אממה? בעיני סויסה וכנראה גם בעיני רוב גברי ארצנו, לוי היא האישה הקטנה שחייה ללא נישואים הם כקליפת השום, חסרי משמעות ותוחלת בלי גבר חזק שיתמוך בה עת היא חוזרת מותשת אחרי הגשת המהדורה. הרי רק שתהיה יונית אישה נשואה היא תתאים לשטנץ המוכר לנו. מוכשרת ומוערכת ככל שתהיה, רק הטבעת שלפי השמועה ענד לה עידו אמש, היא זו שנותנת לה הכשר. עכשיו היא הצליחה באמת. עשתה את זה בגדול.
אם מצרפים לזה את הדיווחים מאתמול על יו"ר נשות הכותל שנעצרה כי אחזה בספר תורה ברחבת הכותל ובכך הפרה את פסיקת בג"ץ בנושא, קשה שלא לתהות מתי נחליף את שם המדינה לישראליסטן ונפסיק להעמיד פנים שאנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אישה עדיין נחשבת טמאה בחוגים מסוימים, ובחוגים נאורים יותר, סתם קלת דעת ( עיין ערך האדון סויסה מהפסקה הראשונה).
מתי יפנימו הגברים מסביבנו שאנחנו לא כאן כדי להיות מכונות ילודה, הנקה ושירותי קייטרינג לבעל ולילדים? מתי הם יפנימו שאנחנו אזרחיות שוות זכויות וחובות, שרוצות להגשים את עצמן ועושות את זה בלי להתנצל ובלי להביט לאחור בצער? מתי נוכל להפסיק להצדיק את עצמנו על שאנחנו נושקות ל-30 אבל עדיין לא מרגישות מוכנות להיות אמהות, סתם כי כיף לנו לחיות את החיים בדיוק כמותם, מבלי לחשוב על הילד שמחכה בבית ולא בגלל שיש לנו בעיות פוריות?
אני לא פמיניסטית גדולה ומעולם לא שרפתי חזיה, אבל קצת נמאס לי להרגיש שאני אזרחית סוג ב' במדינה שבה שירתתי שירות צבאי מלא ואני משלמת לה מסים ממיטב כספי, רק בגלל שנולדתי אישה. אם אני מספיק טובה כדי לממן את הכוללים ואת מוסדות החינוך החשוכים של אחיי החרדים, אני בטוחה בזכותי להחזיק את ספר התורה ברחבת הכותל.
אני די משוכנעת שעם כל ההתרגשות מהחתונה הקרבה יונית לא שמה לב למה שכתב ערן סויסה, וגם אם כן, היא בטח לא סופרת ידיעות עיתונאיות מהסוג הרכילותי. אבל אני שמתי לב,  ובשם כל הנשים החזקות והעצמאיות שאני מכירה אני אומרת- עידו הוא זה שזכה, באחריות.

טאיוואן על המפה

לכבוד שבוע הספר העברי ובסימן העמקת שורשיי בארץ והפנמת העובדה שכאן אני וכאן כנראה גם אשאר בשנים הקרובות ,פינקתי את עצמי החודש בספרי מקור, ביג דיל למישהי שקוראת רק ספרות מתורגמת מאז שהחליטה שספרות ישראלית זה נחות. אבל אחרי המשט, הפגנות החרדים האחרונות והצטרפות למעגל קורבנות פקידי המשכנתאות ושרירות הלב של סטנלי פישר, החלטתי לתת עוד צ'אנס לסופרים ישראלים שכותבים בשפה האהובה עליי. אז רכשתי ספרים שנראה לי שייצגו היטב את הרוח הישראלית העכשווית כמו" חיי מדף "של נעה ידלין, "גוף שני יחיד" של סייד קשוע וכמובן איך אפשר בלי "פתאום דפיקה בדלת "של אתגר קרת?

בינתיים התוצאה היא תיקו 1:1 בהשאלה מעולם המונדיאל שכבש את כל בתי השכנים, עד כדי תקיעת וובוזלות נלהבת ממש בחלון ממול. אחת לטובתי ולהנחה שלי שספרות ישראלית (או יותר נכון סופרים ישראלים ) לא יודעים מה הם רוצים מעצמם וכפועל יוצא אנחנו לא מבינים מה הם רוצים מאיתנו, כפי שהוכח בספרה של ידלין. הסיפור דווקא נשמע מבטיח, ובתחילת הקריאה הצליחה ידלין לשמור על סף מתח ראוי, אבל בסוף כמו שקורה למיטב שחקני נבחרת ישראל בכדורגל ( לא יודעת מה יש לי היום), נדמה שהתעייפה והחליטה למרוח לנו סוף מופרך ולא מעניין בעליל בשני העמודים האחרונים של הספר.

שלא כמו בספר המתח המעולה לטעמי " נערה עם קעקוע דרקון", שעלילתו כמו בספרה של ידלין, מתרחשת ברובה בחדרי עורכים ובמערכות עיתונים, אצל ידלין אין את הקסם הזה שגורם לך לא לרצות להניח את הספר מהיד. העלילה ממצה את עצמה מהר מאוד, הדמויות שטוחות וסטראוטיפיות ואינן מעוררות הזדהות בכלל, ונדמה שהיא יכלה לכתוב את אותו ספר ב-150 עמודים בלבד, אם הייתה נמנעת מלחזור על אותם פרטים משעממים שוב ושוב ושוב. בליסבת סלאנדר, גיבורת נערה עם קעקוע דרקון, אי אפשר שלא להתאהב כבר בעמוד 20 בספר, ובעמוד 40 כבר רציתי להציע לה נישואין. אבל און הוכבאום? גיב מי א ברייק, רק השם גורם לי לפהק. מרוב מאמץ להפוך את דמותו של סגן עורך המוסף הספרותי למסתורית, יוצא שעד עמוד 302 אני לא ממש מבינה מה הקטע שלו, ואז ככה סתם, נגמר לי הספר.

אני דווקא אוהבת את טוריה הנשכניים של ידלין במוסף התרבות של מעריב וציפיתי שהספר יהיה כתוב באותו סגנון, בעיקר שהביקורות הבטיחו כתיבה שנונה ומצחיקה ( אולי כי כותביהן, שהם עצמם מצויים בנבכי העולם עליו כתבה, חשב כל אחד מטעמו שהוא יודע בדיוק על מה היא מדברת, אבל טיבן של בדיחות פנימיות הוא להישאר נחלתן של מיעוט מצומצם הנמצא בסוד העניינים). בפועל, לא זכור לי שעלה על שפתיי חיוך מתחילת הספר ועד סופו ( 302 עמודים מתישים למי שפספס), ואם הייתה שנינות היא פסחה עליי.

את הנקודה לרעתי מקבל אתגר קרת. אפשר להתווכח על השטיקים והטריקים שלו, אבל על הנוסחה ( המנצחת, מה לעשות) של קח דמויות שוליים, חבר להן דיבור ישראלי סופר עכשווי ואיזה טוויסט מופרע, הוסף בסוף משפט שיבעט לך בבטן והרי לכם ספר שראוי שיתורגם לכמה שיותר שפות למען יראו ויראו. קרת מצליח כמעט בכל הסיפורים שקראתי עד עכשיו, להצחיק, לרגש ולהפתיע אותי, ולהזכיר לי שהשפה העברית יכולה להיות מגניבה וסקסית, למי שיודע להשתמש בה.

עכשיו אתם בטח תוהים מה הקשר בין הכותרת של הפוסט לתוכנו? אז ככה, גם ידלין וגם קרת מזכירים את טאיוואן בספריהם, כל אחד מסיבותיו שלו, ואף אחד מהם לא בהקשר של מייד אין טאיוואן, עובדה ששימחה אותי וריגשה אותי יותר משיוכל זר להבין.

ה(ענת) קם להורגך, השכם להורגו*

טוב, אז כמו אזרחית צייתנית חיכיתי שיוסר צו איסור הפרסום מעל פרשת הריגול ( אם אפשר לקרוא לה ככה) של ענת קם ואורי בלאו, קראתי בשקיקה את הטוקבקים מלאי השינאה לכל העולם ואחותו ושוב הגעתי למסקנה שהמדינה הזאת בלתי אפשרית והסתירות והניגודים המובלעים בחיים כאן עוד עלולים להוציא את כולנו מדעתנו.
תקציר לכל אלו שלא מתעדכנים באקטואליה על בסיס יומיומי: ענת קם, עיתונאית בוואלה ( אוקסימורון?) חשודה שהעתיקה כ-2,000 מסמכים מסווגים כאשר שירתה כפקידה של אלוף הפיקוד יאיר נווה ואז העבירה אותם לכתב "הארץ", אורי בלאו, שבתורו כתב כתבות לעיתונו בהתבסס על המסמכים המסווגים הנ"ל. היא טוענת שעשתה זאת כי במסמכים הוכחות לכך שקציני צה"ל ובראשם הרמטכ"ל הפרו את צו בג"ץ האוסר על חיסולים במידה וניתן לבצע מעצרים חוקיים, הוא טוען כי בתור עיתונאי אסור לו לחשוף את המקורות שלו ולכן הגן עליה בחירוף נפש והתקשורת הזרה מאשימה את ישראל בצנזורה והסתרת מידע מפני אזרחיה ומעמידה אותה באור לא מחמיא באותה שורה עם מדינות חשוכות כמו איראן וצפון קוריאה.
בטוקבקים הימנים כותבים שענת קם שמאלנית מסריחה ושעל עיתון "הארץ" לסגור את הבסטה ושעל עורכו הראשי לשבת בכלא עם קם ובלאו. הערבים כותבים שאם קם הייתה ערבייה או דרוזית היא לא הייתה יושבת היום במעצר בית, כי אם נתלית בראש חוצות או לפחות יושבת בבית הכלא. השמאלנים כותבים שקם היא אידיאליסטית שניסתה למנוע רצח חפים מפשע ושיש להעמיד את הרמטכ"ל ושר הביטחון לדין על הפרת החוק הישראלי, כי באותה מידה שהם מצפצפים על בג"ץ הם עוד ישתלטו על המדינה בהפיכה צבאית וכולנו נסבול.
ואני אומרת שהכל בולשיט.
לימנים אומר שעיתון " הארץ", על אף עמדת השמאל הקיצוני של חלק מהכותבים בו, הוא העיתון הראוי ביותר לקריאה שמתפרסם היום בישראל, ומשלב בתוכו הן תרבות גבוהה והן פרשנות פוליטית ואקטואליה לא מתחנפת. בתור אחת שקוראת את כל מה שמתפרסם פה מדי יום, אני מבטיחה לכם שאם תעשו ניסוי של שבוע תבינו גם אתם שאין בכלל מה להשוות את רמת הכתבות ב"הארץ", לאלו המתפרסמות ב"מעריב" או ב"ידיעות". וחוץ מזה, אין אף עיתון בארץ ללא אג'נדה כלשהיא, אז למה להפלות את השמאלנים?
לערבים אומר שלא זכור לי מתי לאחרונה תלו פה מישהו ( בניגוד לארצות ערב שם יום ללא תלייה הוא כמו יום בו השמש לא זרחה) ואזכיר להם שבעוד שקם העבירה את המידע אותו העתיקה לעיתונאי ישראלי, כל המרגלים מן המגזר הערבי רצו עם המידע שלהם היישר לחיזבאללה או לחמאס. תהיו כנים עם עצמכם לרגע ותגידו לי מה עדיף- חיזבאללה או "הארץ"? ולשמאלנים אני אומרת שהחיים פה הם לא משחק בכאילו, שרשימת המחוסלים אינה מורכבת משמות של אנשים שכל חייהם רק היטיבו עם הזולת וחתרו להשגת ביטחון ושלום איזורי, ושכנראה מותם חסך לנו עשרות אם לא מאות נפגעי טרור. זה נורא מפחיד לדמיין הפיכה צבאית שאולי תקרה פעם בעתיד, אבל באמת נראה למישהו שזה יקרה? יש לנו מספיק צרות במדינה הזאת גם מבלי לפנטז על הפיכות צבאיות. הגיע הזמן להבין שכל יריה לעצמנו ברגל עם פרשה כזו, מסבה לישראל נזק הגדול יותר מהתועלת של " החשיפה האמיצה של קם", שאם הייתה אכן כה אמיצה כפי שמציגות אותה כל מיני קבוצות פייסבוק הזויות, לא הייתה מנהלת משא ומתן על העונש הצפוי לה, וכמו לוחמת חופש וזכויות אדם אמיתית הייתה מוכנה לשלם את המחיר על העבירות החמורות שביצעה. לי אישית נשמע שהיא סתם ילדונת תל אביבית מפונקת, שחשבה שזה נורא רומנטי מה שהיא עושה, מצילה חיים וזה, אבל לא ממש חשבה לעומק על ההשלכות של מעשיה.
וכשאני מנסה לנתח את כמויות השנאה הנשפכות כאן מכל סקטור שרואה את עצמו מופלה במדינה הזאת, כלומר כולם, אני שואלת את עצמי מי אני בעצם? האם יש מפלגה לשכמותי? והתשובה היא כמובן- לא. וזו הבעיה שלנו, היום בעידן הדיגיטלי, של מסרים חותכים ואמיתות מוחלטות, אי אפשר להיות גם וגם. אני גם קוראת את "הארץ" בהנאה גלויה, בעיקר בסופי שבוע, גם מאמינה בארץ ישראל השלמה ובציונות וגם בדמוקרטיה. אני רוצה שנמחזר יותר, מתנגדת לחוות הגז שתחסוך לנו כסף, אבל תיבנה במקום הכי יפה בארץ. אני חושבת שזכותנו להגן על עצמנו, אבל לא חושבת שבאמת יש ממה ושערבים הם גם בני אדם, ויש לי אפילו הוכחות- בפסח ביליתי שבוע בסיני כשבחושה לידי צעירים מצרים למהדרין, יפים ושזופים שכל מה שבא להם הוא לעשות חיים. ממש כמוני. וזה תיאור די מדויק של רבים מחבריי, שאוהבים לחשוב, לחקור ולנתח, שישמחו לחיות פה בשלום ובשלווה, אבל קצת נמאס להם שמחרבנים להם על הראש, ערבים ויהודים גם יחד ( ואם להיות ספציפית- ביבי ואבו מאזן, ברק ונסראללה). אם מישהו מכיר מפלגה שלה אוכל להצביע בבחירות הבאות על בסיס אמונותיי כפי ששטחתי אותן כאן אשמח לשמוע עליה, אבל מהיכרותי עם המערכת הפוליטית שלנו, רחוק היום בו יוכלו קוראי "הארץ" שכמותי לגור יחד עם ערביי השטחים בשלום ובא לגדעון לוי גואל.

* אין בכותרת הפוסט רמיזה למה אני חושבת שצריך לעשות לענת קם, זה סתם רעיון שקיבלתי מאחד הטוקבקים...