עוד פוסט בבלוג השני שלי

עוד אחד לאוסף, מקווה שתאהבו ושימו לב לוויכוח הקטן שנוצר בתגובות.

איזה יום שמח לי היום

לא יודעת מה זה, אולי הגשם, אולי החופשה המתקרבת בצעדי ענק, אבל אני אופטימית מאוד בזמן האחרון וכל מי שמכיר אותי יודע שאופטימיות היא לא בדיוק כוס התה שלי. על אף האיום האיראני, זיהום האוויר הכבד, האנשים העצבניים ברחוב והשחיתות הגואה בכל מוסד אפשרי במדינה, אני מבסוטה. סתם, חשבתי לשתף אותכם בהרגשה הזאת, שדי זרה ומוזרה לי, אבל היא עוטפת אותי בחום גדול גם עכשיו שקר ועושה לי טוב על הלב. אם אני אגלה איזה וירוס תקף אותי, אתם תהיו השניים לדעת אחרי ארגון הבריאות העולמי.

התחדשתי

אתמול בערב עלה הפוסט הראשון שלי במה שאני מקווה שיהיה שיתוף פעולה מוצלח ופורה ביני ובין הילה וליטל שאל הבלוג המקסים שלהן לא קשה להתמכר.
אתם מוזמנים לבקר, להתרשם ולהגיב.

די לפרובינציאליות, או שעליי לומר לקרתנות?

במסגרת יום הספר שלי, הוא יום שני ,אני רוצה לדבר על ספר ישראלי שקראתי לאחרונה ( שזה אירוע די נדיר כי אני בד"כ קוראת ספרות מתורגמת) ושמו הידרומניה, שנכתב על ידי אסף גברון. הספר הוא ספר מדע בדיוני, המתאר את ישראל בעוד כמאה שנה, מדינה שכל שנשאר ממנה הן הערים קיסריה וטבריה והמטבע השולט בה הוא היואן הסיני. אני לא אלאה אתכם בפרטים, וגם לא אהרוס לכם את חווית הקריאה, אבל בקצרה גברון כותב על מצב בו העולם כולו נשלט בידי תאגידי מים , שהופכים להיות מצרך נדיר ויקר והגורם למלחמות קיומיות בין גופים מסחריים ומדינות.
לצערי, גם הספר הזה אישש את הטענה שלי שאין ספרות מקור עברית איכותית בארץ, ובמהלך קריאת הספר של גברון, לא יכולתי שלא להשוות אותו לספריה המעולים של רות ל. אוזקי, שבמקרה תתארח בארץ בשבוע הבא. בספריה "שנת הבשרים שלי" ו"על פני הבריאה כולה" מתארת אוזקי גיבורות הפועלות לטובת עצמן, אבל מאחורי כל סיפור אישי מסתתרת אג'נדה חברתית מובהקת הקוראת תיגר בספר הראשון על תעשיית הבשר האמריקאית ( ומבטיחה שלעולם לא תסתכלו על סטייק באותה צורה) ובשני על תפוחי אדמה, לא סקסי, אבל מוכר. כמו אוזאקי, גם גברון בחר במיה ( כמו מאמה מיה) כגיבורה הראשית בספר, וכמו הגיבורה בשנת הבשרים שלי היא מוצאת את עצמה בהריון, לבד, מול כוחות הרשע התאגידיים.
אממה? בניגוד לספרים של אוזקי, אצל גברון הכל נשמע מאולץ, מזוייף. מי שמכיר יודע שרות אוזקי ערכה תחקירים מקיפים ביותר לפני שכתבה את ספריה, ושהם נשענים במידה רבה על עובדות מדעיות. אני לא אומרת שאין מקום לקצת פיקציה, בכל זאת ספרות, ועוד מדע בדיוני, אבל גברון עשה לעצמו חיים קלים בכל הנוגע לתעתיק של שמות, שלא לדבר על הערבוביה הבלתי נסבלת של שמות סיניים ויפניים ( שכמובן שולטים בעולם בעוד 100 שנה, איזה דמיון מפותח) ואם אתם שואלים אותי אין לו מושג עד היום מהו מה.
ונכון שלקורא הישראלי סינים או יפנים זה כמעט אותו הדבר, אבל יש שם בחוץ גם כמה קוראים קצת יותר אינטלגנטיים ( אני, אני) שנהיה להם שחור בעיניים למראה הקקפוניה הזאת. ומילא החלטת לקרוא להכל בשמות אקזוטיים כמו איישה ( רכב עתידי) או מנג ( עד עכשיו לא ברור לי מה זה בדיוק), אני לא אומרת שלספר צריך מקרא, אבל הסבר קצר היה עוזר, גם אם יהיה מובלע בתוך הטקסט בצורה מתוחכמת, אבל תחכום לא עלינו, כנראה היה גדול על גברון.ועוד דבר- גברון הוא גם מתרגם מאנגלית, וקשה להתעלם מכך שיש חלקים בספרו שנשמעים כאילו תורגמו מאנגלית לעברית, כשבעצם אין כל סיבה לכך וזה מוזר ובולט לרעה.
בקיצור, קשה לי מאוד לפרגן לגברון על הספר, אבל אני יכולה להגיד שהוא בסה"כ די זורם ( טוב נו, ספר על מים) ושהרעיון היה טוב, אבל נדרשה פה עבודת תחקיר קצרצרה כדי להעניק חווית קריאה שלמה יותר לקרציות אובססיביות שכמותי.

דירה להשכיר- גרסת 2009

אנחנו מחפשים דירה, ובניגוד לסיפור המפורסם של לאה גולדברג, השכנים הם הבעיה הכי קטנה שלנו. רק היום, בבדיקה מדגמית שערכתי ( התקשרתי ל-8 בעלי דירות) גיליתי שאין יותר דבר כזה דירה נורמלית. בכל מודעה יש איזה טריק מלוכלך שנועד לעוור את עיני השוכר הפוטנציאלי ולהביא אותו אל הנכס המבוקש, גם כאשר המרחק בין המציאות בדירה ובין המודעה שפרסם גדול כמרחק בין הקוטב הצפוני לדרומי. דירה בטעם של פעם מתגלה כדירה עם טעם של עובש, רחוב פסטורלי הוא רחוב שבשנות ה-50 פרח בו פרח ודירה משופצת היא דירה שבעליה החליטו בטובם לצבוע בה את המקלחת.

בדירה אחת החליטו בעלי הדירה הקודמים ( טוב שיש את מי להאשים) לקבוע את כיור המקלחת מחוץ למקלחת, ובעלת הבית הנוכחית ניסתה להרגיע אותי לפני הגעתי לדירה וביקשה ממני לא להיבהל כי יש בכניסה לבית כיור. היא גם אמרה שהיא מתכוונת לתחום את הכיור בקיר גבס משל היה יצירת אמנות עכשווית, ואני שואלת- אם גם לך זה לא נראה הגיוני, למה שלא תחזירי את הכיור למקומו המקורי? הפתרונים לאלילים.

ומילא בעלי הבתים המבוגרים, המנוסים שמנסים לדפוק אותך, אבל הטרנד החדש הוא כידוע לכל מי שקורא דה-מרקר לקנות דירה להשקעה. ומי קונה? אנשים בגילי, נושקים ל-30 שכנראה השתכנעו בפיקציית לקיחת המשכנתא ( הם עוד ישלמו על זה בריבית דריבית, טמבלים)ועכשיו הם מנסים לדפוק אותי בלי כל בושה ולמרות שהם בעצמם היו עד לא מזמן חסרי רכוש שנדפקו בידי בעלי הבתים שלהם.הם לא מתביישים להסביר לך בטלפון שהם קנו דירה להשקעה, ומה לעשות שמישהו צריך לכסות את תשלומי המשכנתא? והילד הזה הוא אני.

כך, אתמול ראיתי דירה של בחור בן 30, בעל בר בתל אביב, שלא שמע שהמהפכה ההודית כבר לא תגיע ומתעקש לטפח רסטות ארוכות ומפוארות. הוא זיין לי את המוח שעה על איזה בעל בית מעולה הוא הולך להיות, וכמה חשוב לו שהדירה תהיה במצב טוב. לזכותו ייאמר שהדירה שלו הייתה אחת הטובות שראיתי, אבל הפה שלו הפיל אותו. אולי אני נקמנית ואולי בקצב הזה אני לא אמצא דירה, אבל מי הוא שיתפוס עליי תחת ויפחיד אותי עם מילים ומושגים כמו ערבות בנקאית ומערכות מיזוג ממוחשבות בתוספת של 5%? אנחנו עוד ניפגש כשהדירה שלו תהיה מוצעת למכירה ע"י כונס נכסים..

וכך, אני נמצאת במצב שבו השאלה אם נאים השכנים בעיניי היא לוקסוס, ושוב מבינה כמה שונים הם חיינו כאן היום, במדינה אוכלת יושביה שמטילה על אזרחיה לבזבז את רוב משכורתם על שכר דירה ( כי אין עליו פיקוח) ואת יתרתה על היטל הבצורת הארור ( כי לא היה פיקוח).

פעם כתבה לאה גולדברג ספר ילדים שבמרכזו עמד הרעיון של שכנות טובה. היום, אם היה נכתב ספר דומה לדור הבא עלינו לטובה ( ובהזדמנות זאת אני קוראת לכל הנשים בסביבתי הקרובה- תסגרו את הרגליים ודי להתרבות המאסיבית, זה מלחיץ אותי) בטח הרעיון המרכזי בו היה ריבית הפריים הציורית על כל משמעויותיה.

ונסיים בברכת הבית, היו שלום, המפתחות בפנים.