לפני כחודש סיימתי לקרוא את ספרו החדש של קשוע " גוף שני יחיד" ואני חייבת לומר שזה הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב. אני לא רוצה להרוס לאלו מכם שלא קראו, אז רק אומר שהעלילה עוסקת בשני ערבים החיים בירושלים וסיפור חייהם מצטלב בנסיבות הזויות למדי. העלילה מקורית וסוחפת ומי שמכיר את קשוע, יכול למצוא המון מוטיבים אוטוביוגרפיים בספר, מה שאותי לפחות קירב לסיפור וגרם לי להרגיש שאני במקום מוכר. הספר של קשוע הוא ההוכחה מבחינתי ( ותאמינו לי שאני מחפשת הוכחה כבר זמן רב) לכך שאפשר לכתוב מצוין בעברית.קשוע הצליח לכתוב על מדינת ישראל, יהודים וערבים, משברי זהות קשים והכל בירושלים, העיר הטעונה ביותר בעולם, מבלי ליפול לקלישאות ומבלי להתריס נגד הכיבוש, דבר שבטח עלה לו בדם, אבל זה עובד. היי, אני מרים והבלוג הזה נועד בראש ובראשונה לעשות לי סדר בראש ומכאן שמו- משטרת המחשבות ( למרות הפיחות בתדמית המשטרה, כאן נתייחס למילה משטרה כפשוטה). בשנים האחרונות אני מחפשת את דרכי המקצועית בעולם הסינולוגיה, אבל אחרי שנה בטאיוואן וכמה ביקורים בסין הבנתי שעל אף הכמיהה הבלתי פוסקת אל המזרח, חיי הם כאן בישראל. פה אני מתכוונת לכתוב על סין, טאיוואן, על השפה הסינית ועל ספרות סינית, אבל גם על ישראל, על חיי כאן ועכשיו ועל המרדף האינסופי אחרי הדבר הטוב הבא. מקווה שתהנו.
19 בספט׳ 2010
עבודה ערבית? לא אצל סייד קשוע
לפני כחודש סיימתי לקרוא את ספרו החדש של קשוע " גוף שני יחיד" ואני חייבת לומר שזה הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב. אני לא רוצה להרוס לאלו מכם שלא קראו, אז רק אומר שהעלילה עוסקת בשני ערבים החיים בירושלים וסיפור חייהם מצטלב בנסיבות הזויות למדי. העלילה מקורית וסוחפת ומי שמכיר את קשוע, יכול למצוא המון מוטיבים אוטוביוגרפיים בספר, מה שאותי לפחות קירב לסיפור וגרם לי להרגיש שאני במקום מוכר. הספר של קשוע הוא ההוכחה מבחינתי ( ותאמינו לי שאני מחפשת הוכחה כבר זמן רב) לכך שאפשר לכתוב מצוין בעברית.קשוע הצליח לכתוב על מדינת ישראל, יהודים וערבים, משברי זהות קשים והכל בירושלים, העיר הטעונה ביותר בעולם, מבלי ליפול לקלישאות ומבלי להתריס נגד הכיבוש, דבר שבטח עלה לו בדם, אבל זה עובד. 3 באוג׳ 2010
זו גם ארצנו
![]() |
הוצאת הקיטור הזאת היא מה שמונע מאיתנו לצאת ולפעול, אנחנו מקטרים ומקטרים, אבל למחרת קמים בבוקר, מתלבשים, יוצאים לעבודה, לביה"ס או למילואים ולא מפקפקים לרגע כשמגיעות המקדמות לתשלום של מס הכנסה. הרי תמיד אומרים שאנחנו, מעמד הביניים הוא עמוד השדרה של המשק וכולנו יודעים מה קורה כשעמוד השדרה נפגע- הגוף משתתק. כבר הרבה זמן אני משתעשעת ברעיון של הרצת קמפיין להפסקת תשלומי מיסים. אם רק 200,000 איש יפסיקו לשלם מיסים במחאה על המצב המחפיר אליו הגיעה מדינת ישראל בתחומים שתיארתי למעלה, הרי המדינה לא תוכל לעמוד מנגד.
הבעיה היא שאנחנו פחדנים. אף אחד לא יעז לשלם את המחיר ( כלא הוא אפשרות סבירה) בעוד שבמגזר האמוני, אנשים הולכים עם האמת שלהם עד הסוף, ללא פשרות ועם נכונות מלאה להיענש תמורת הסיכוי ( גם אם הוא קלוש) שיצליחו לשנות משהו.
זוהי לא קריאה למרד אזרחי אלא נקודה למחשבה- מתי יימצא הדבר שיעמיד את כולנו על הרגליים ויניע אותנו לפעולה? מסקר קצר ולא ממצה שערכתי בקרב בני 40 מבוססים עם משפחות, היום הזה אינו קרב, ולהפך, הוא מתרחק מאיתנו ככל שאנחנו מתבגרים. ככל שנוח לנו יותר בבועה המשפחתית והכלכלית שיצרנו לעצמנו, הרצון והשאיפה לצדק חברתי מתרחקים מאיתנו ואיתם גם הנשמה אם אתם שואלים אותי. אני אדם ריאליסטי ואני מבינה שאנשים לא יוצאים למלחמה כשהבטן שלהם מלאה, אבל אני מרגישה שאנחנו עומדים בפני סכנה אמיתית לקיומנו והיא אינה כוללת את אחמדינג'ד מיודענו.
הסכנה האמיתית היא השאננות וחוסר האכפתיות מגורלו של האחר וההפיכה שלנו מעם שחולק סט ערכים דומה המקדש חיים וחינוך לעם המקדש את הנהנתנות והשטחיות. כל החלטה שנעשה היום תשפיע על ילדינו ונכדינו ומפתיע אותי שבני דורי מוכנים לוותר בכל החזיתות - בהפרדת דת ממדינה, בזילות שלטון החוק וחמור מכל בעיני- ההתרחקות מכל מה שמריח כמו פוליטיקה והשתתפות אזרחית. כולם נורא סביבתיים, ממחזרים וירוקים, אבל בכל בוקר כשאני עולה במעליות של עזריאלי, מישהו סוגר עליי את דלת המעלית כי בא לו להתייחד עם עצמו עד הקומה ה-28 ושיזדיין החיסכון בחשמל וזיהום האוויר.
אתמול בבוקר קראתי בתדהמה מהולה בגועל את הידיעה על כך שמאחורי גבנו נרקם הסכם המרחיב את חוק טל הידוע לשמצה ושיאפשר לחרדים לדלג על השירות הצבאי לגמרי אם עברו את גיל 22, לכאורה כדי לשלב אותם בשוק העבודה. תרשו לי לגחך ולהתחיל לחפש מקום אחר לחיות בו, או לחילופין להתחיל בעצמי במרי אזרחי קטן שילך ויגדל ויתפוס תאוצה ויציל את כולנו מהשאננות והסיאוב אליהם שקענו מבלי לשים לב ואני בטוחה שמבלי להתכוון. אפילו איסלנד נשמעת מפתה...
13 ביולי 2010
עידו ויונית מתחתנים
עכשיו, מדובר בבחורה שראיינה בשבוע שעבר את אובמה ועשתה עבודה מצוינת אם יורשה לי, ומר סויסה חושב שפסגת חלומותיה של האישה האסרטיבית והרהוטה הזו ( בשלוש שפות לפחות) הייתה להתחתן עם מר רוזנבלום, שהוא ללא ספק אחד הגברים השווים שהנפיקה לנו הארץ הזאת, אבל עדיין " המתנה הכי טובה שיכולה הייתה לבקש ליום הולדתה ה-33 ? " למה הוא לא כתב שזו המתנה הכי טובה שיכל עידו רוזנבלום לקבל?
הרי ברור שאם היינו משווים את קורות חייהם של השניים בעילום שם ומין, הרזומה של לוי היה עולה על פועלו של עידו עשרות מונים. אממה? בעיני סויסה וכנראה גם בעיני רוב גברי ארצנו, לוי היא האישה הקטנה שחייה ללא נישואים הם כקליפת השום, חסרי משמעות ותוחלת בלי גבר חזק שיתמוך בה עת היא חוזרת מותשת אחרי הגשת המהדורה. הרי רק שתהיה יונית אישה נשואה היא תתאים לשטנץ המוכר לנו. מוכשרת ומוערכת ככל שתהיה, רק הטבעת שלפי השמועה ענד לה עידו אמש, היא זו שנותנת לה הכשר. עכשיו היא הצליחה באמת. עשתה את זה בגדול.
אם מצרפים לזה את הדיווחים מאתמול על יו"ר נשות הכותל שנעצרה כי אחזה בספר תורה ברחבת הכותל ובכך הפרה את פסיקת בג"ץ בנושא, קשה שלא לתהות מתי נחליף את שם המדינה לישראליסטן ונפסיק להעמיד פנים שאנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אישה עדיין נחשבת טמאה בחוגים מסוימים, ובחוגים נאורים יותר, סתם קלת דעת ( עיין ערך האדון סויסה מהפסקה הראשונה).
מתי יפנימו הגברים מסביבנו שאנחנו לא כאן כדי להיות מכונות ילודה, הנקה ושירותי קייטרינג לבעל ולילדים? מתי הם יפנימו שאנחנו אזרחיות שוות זכויות וחובות, שרוצות להגשים את עצמן ועושות את זה בלי להתנצל ובלי להביט לאחור בצער? מתי נוכל להפסיק להצדיק את עצמנו על שאנחנו נושקות ל-30 אבל עדיין לא מרגישות מוכנות להיות אמהות, סתם כי כיף לנו לחיות את החיים בדיוק כמותם, מבלי לחשוב על הילד שמחכה בבית ולא בגלל שיש לנו בעיות פוריות?
אני לא פמיניסטית גדולה ומעולם לא שרפתי חזיה, אבל קצת נמאס לי להרגיש שאני אזרחית סוג ב' במדינה שבה שירתתי שירות צבאי מלא ואני משלמת לה מסים ממיטב כספי, רק בגלל שנולדתי אישה. אם אני מספיק טובה כדי לממן את הכוללים ואת מוסדות החינוך החשוכים של אחיי החרדים, אני בטוחה בזכותי להחזיק את ספר התורה ברחבת הכותל.
אני די משוכנעת שעם כל ההתרגשות מהחתונה הקרבה יונית לא שמה לב למה שכתב ערן סויסה, וגם אם כן, היא בטח לא סופרת ידיעות עיתונאיות מהסוג הרכילותי. אבל אני שמתי לב, ובשם כל הנשים החזקות והעצמאיות שאני מכירה אני אומרת- עידו הוא זה שזכה, באחריות.
2 ביולי 2010
טאיוואן על המפה

8 באפר׳ 2010
ה(ענת) קם להורגך, השכם להורגו*

תקציר לכל אלו שלא מתעדכנים באקטואליה על בסיס יומיומי: ענת קם, עיתונאית בוואלה ( אוקסימורון?) חשודה שהעתיקה כ-2,000 מסמכים מסווגים כאשר שירתה כפקידה של אלוף הפיקוד יאיר נווה ואז העבירה אותם לכתב "הארץ", אורי בלאו, שבתורו כתב כתבות לעיתונו בהתבסס על המסמכים המסווגים הנ"ל. היא טוענת שעשתה זאת כי במסמכים הוכחות לכך שקציני צה"ל ובראשם הרמטכ"ל הפרו את צו בג"ץ האוסר על חיסולים במידה וניתן לבצע מעצרים חוקיים, הוא טוען כי בתור עיתונאי אסור לו לחשוף את המקורות שלו ולכן הגן עליה בחירוף נפש והתקשורת הזרה מאשימה את ישראל בצנזורה והסתרת מידע מפני אזרחיה ומעמידה אותה באור לא מחמיא באותה שורה עם מדינות חשוכות כמו איראן וצפון קוריאה.
בטוקבקים הימנים כותבים שענת קם שמאלנית מסריחה ושעל עיתון "הארץ" לסגור את הבסטה ושעל עורכו הראשי לשבת בכלא עם קם ובלאו. הערבים כותבים שאם קם הייתה ערבייה או דרוזית היא לא הייתה יושבת היום במעצר בית, כי אם נתלית בראש חוצות או לפחות יושבת בבית הכלא. השמאלנים כותבים שקם היא אידיאליסטית שניסתה למנוע רצח חפים מפשע ושיש להעמיד את הרמטכ"ל ושר הביטחון לדין על הפרת החוק הישראלי, כי באותה מידה שהם מצפצפים על בג"ץ הם עוד ישתלטו על המדינה בהפיכה צבאית וכולנו נסבול.
ואני אומרת שהכל בולשיט.
לימנים אומר שעיתון " הארץ", על אף עמדת השמאל הקיצוני של חלק מהכותבים בו, הוא העיתון הראוי ביותר לקריאה שמתפרסם היום בישראל, ומשלב בתוכו הן תרבות גבוהה והן פרשנות פוליטית ואקטואליה לא מתחנפת. בתור אחת שקוראת את כל מה שמתפרסם פה מדי יום, אני מבטיחה לכם שאם תעשו ניסוי של שבוע תבינו גם אתם שאין בכלל מה להשוות את רמת הכתבות ב"הארץ", לאלו המתפרסמות ב"מעריב" או ב"ידיעות". וחוץ מזה, אין אף עיתון בארץ ללא אג'נדה כלשהיא, אז למה להפלות את השמאלנים?
לערבים אומר שלא זכור לי מתי לאחרונה תלו פה מישהו ( בניגוד לארצות ערב שם יום ללא תלייה הוא כמו יום בו השמש לא זרחה) ואזכיר להם שבעוד שקם העבירה את המידע אותו העתיקה לעיתונאי ישראלי, כל המרגלים מן המגזר הערבי רצו עם המידע שלהם היישר לחיזבאללה או לחמאס. תהיו כנים עם עצמכם לרגע ותגידו לי מה עדיף- חיזבאללה או "הארץ"? ולשמאלנים אני אומרת שהחיים פה הם לא משחק בכאילו, שרשימת המחוסלים אינה מורכבת משמות של אנשים שכל חייהם רק היטיבו עם הזולת וחתרו להשגת ביטחון ושלום איזורי, ושכנראה מותם חסך לנו עשרות אם לא מאות נפגעי טרור. זה נורא מפחיד לדמיין הפיכה צבאית שאולי תקרה פעם בעתיד, אבל באמת נראה למישהו שזה יקרה? יש לנו מספיק צרות במדינה הזאת גם מבלי לפנטז על הפיכות צבאיות. הגיע הזמן להבין שכל יריה לעצמנו ברגל עם פרשה כזו, מסבה לישראל נזק הגדול יותר מהתועלת של " החשיפה האמיצה של קם", שאם הייתה אכן כה אמיצה כפי שמציגות אותה כל מיני קבוצות פייסבוק הזויות, לא הייתה מנהלת משא ומתן על העונש הצפוי לה, וכמו לוחמת חופש וזכויות אדם אמיתית הייתה מוכנה לשלם את המחיר על העבירות החמורות שביצעה. לי אישית נשמע שהיא סתם ילדונת תל אביבית מפונקת, שחשבה שזה נורא רומנטי מה שהיא עושה, מצילה חיים וזה, אבל לא ממש חשבה לעומק על ההשלכות של מעשיה.
וכשאני מנסה לנתח את כמויות השנאה הנשפכות כאן מכל סקטור שרואה את עצמו מופלה במדינה הזאת, כלומר כולם, אני שואלת את עצמי מי אני בעצם? האם יש מפלגה לשכמותי? והתשובה היא כמובן- לא. וזו הבעיה שלנו, היום בעידן הדיגיטלי, של מסרים חותכים ואמיתות מוחלטות, אי אפשר להיות גם וגם. אני גם קוראת את "הארץ" בהנאה גלויה, בעיקר בסופי שבוע, גם מאמינה בארץ ישראל השלמה ובציונות וגם בדמוקרטיה. אני רוצה שנמחזר יותר, מתנגדת לחוות הגז שתחסוך לנו כסף, אבל תיבנה במקום הכי יפה בארץ. אני חושבת שזכותנו להגן על עצמנו, אבל לא חושבת שבאמת יש ממה ושערבים הם גם בני אדם, ויש לי אפילו הוכחות- בפסח ביליתי שבוע בסיני כשבחושה לידי צעירים מצרים למהדרין, יפים ושזופים שכל מה שבא להם הוא לעשות חיים. ממש כמוני. וזה תיאור די מדויק של רבים מחבריי, שאוהבים לחשוב, לחקור ולנתח, שישמחו לחיות פה בשלום ובשלווה, אבל קצת נמאס להם שמחרבנים להם על הראש, ערבים ויהודים גם יחד ( ואם להיות ספציפית- ביבי ואבו מאזן, ברק ונסראללה). אם מישהו מכיר מפלגה שלה אוכל להצביע בבחירות הבאות על בסיס אמונותיי כפי ששטחתי אותן כאן אשמח לשמוע עליה, אבל מהיכרותי עם המערכת הפוליטית שלנו, רחוק היום בו יוכלו קוראי "הארץ" שכמותי לגור יחד עם ערביי השטחים בשלום ובא לגדעון לוי גואל.
25 בפבר׳ 2010
זהירות, מפחידן לפניך!

ואני אומרת: שטויות במיץ עגבניות ! די כבר להפחיד אותנו ולהצדיק את כל הגועל שהמדינה הזאת מספקת לנו בצרכים בטחוניים כאלו או אחרים. איך יכול להיות שמיטב המוחות חיים כאן, אבל עוד אין לנו רכבת תחתית? איך ייתכן שאנחנו מעצמת הייטק, אבל את הרב-קו החדש ש"דן" מפמפמת בלי סוף צריך להטעין מחדש בכל אחת מהחברות בהן רוצים לנסוע? איך ייתכן שצלחנו את המשבר הכלכלי, אבל זוגות צעירים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה מצ'וקמקת בראשון לציון?
במקום להפחיד אותנו כל הזמן, וסליחה שאני נשמעת כמו שרי אריסון, אולי נתחיל להתרכז בטוב שיש לעולם להציע לנו? במקום פצצה איראנית בואו נדבר על אוכל פרסי, במקום כיבוש בואו נדבר על מלפפונים כבושים. במקום להפחיד אותנו שדוושת הגז בטויוטה היקרה להחריד שלנו ( יותר מ-100% מס יבוא כדי לממן מבצעים ראוותניים בדובאי) תתקע, בואו נדאג שהכבישים שלנו יהיו ראויים לנסיעה, ובמקום לספר לנו על מגיפת שפעת החזירים שעומדת לעשות קאמבק באביב בואו ננסה להפסיק להיות חזירים בעצמנו.
7 בפבר׳ 2010
גורל או ביש מזל? זאת השאלה

31 בינו׳ 2010
הודו לאווטאר כי טוב
- הודו השתנתה. המון. גם ההודים השתנו. מאוד. אחרי הסתובבויות נרחבות בסין, עוד מעצמה בשינוי, הבנתי שלהודים יהיה הרבה יותר קשה מלסינים. מלוכלכת ומפגרת, את זה כבר הבנתי בסיבוב הראשון, אבל בהתנהלות ההודית יש משהו שמוציא אותך משלוותך. בניגוד לסינים, שתפסו כיוון והם רצים איתו, ולפחות למראית עין יש להם שליטה מוחלטת במסלול שאליו הם מכוונים, בהודו יש הרגשה שאף אחד לא זז לשום מקום. כולם מחכים שמישהו אחר יתחיל, יעשה צעד ויסמן לשאר ללכת אחריו. ובכלל, משיחות עם המקומיים עולה התחושה שגם אם יעבדו הכי קשה, ייזמו ויגדילו ראש, לא הרבה מצפה להם בסוף הדרך.
- הדמוקרטיה, זה מה שמעכב אותם, החלטתי. אם לממשלה ההודית הייתה יותר שליטה על אזרחיה, הודו הייתה שונה היום. אחר כך חשבתי שהודו לא הייתה מה שהיא לולא הדמוקרטיה, כי אין עוד ארץ בעולם שבה חיים בפלורליזם דתי מטורף והזוי שכזה, בשלום יחסי ובקבלה אינסופית. כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, הדייג- דייג, הסאדו-סאדו והמלצר-נפאלי. לממשלת הודו יש אתגר אדיר לפניה, עם אוכלוסיה עניה ברובה שגודלת בקצב מטורף, בלי תשתיות חשמל ומים ראויות ועם תנאי היגיינה ירודים צריכה המדינה הענקית להתמודד עם שינויים גלובליים מטורפים.
- התיירות הרסה את הודו, חשבתי כשהגעתי לחופים בהם ביקרתי לפני 7 שנים ונראו לי כמו הבתוליות בהתגלמותה. היום הם נראים כמו מחנה הפליטים בלטה ( לא הייתי שם, אבל ככה אני מדמיינת מחנה פליטים). היה כואב לראות את הוויתור של אנשי כפר דייגים קטן ושקט שנודע בשם ארמבול על שפיותם לטובת בצע כסף. בין בתי הכפר הקימו המקומיים מאות האטים מקש, שיוצרים סימטאות מטונפות ( תמיד זאת הייתה חזירייה) וצרות. החוף עצמו, מנוקד במיטות שיזוף (?!) וברוכלים נודניקים כמו נסוג מבושה על מה שעוללו לו ואיבד מיופיו שנודע למרחוק. פלולים, עוד פנינה תיירותית נראה היום כמו אילת, כשאת הערסים החליפו הודים עשירים עם ג'יפים ממומבאי, ואת הדייגים החליפו מקבצי נדבות. אז נכון, עדיין יש חופים לא נגועים, מדהימים ומסעירים את הדמיון, אבל אני לא מעזה לכתוב את שמם פה, פן ייכנעו גם הם למלתעות ה"קידמה", שבגואה מיוצגת נכון להיום במקלחת בתוך ההאט, אמנם בלי מים חמים, אבל מקלחת.
אתמול ראינו את הסרט המדובר אווטאר וכל המחשבות שהודחקו בהודו לפינה נשכחת במוחי הציפו אותי מחדש. הסרט מדהים, אין ספק והאפקטים כבשו גם אותי, סרבנית מד"ב מושבעת. אבל דווקא סיפור העלילה, על כל פשטנותו ופשטותו, עשה לי משהו. נהייתי רגשנית לעת זיקנה. פתאום הבנתי שבניגוד להודים שפגשתי אני לא יכולה להיות יותר חלק מהרוב הדומם. שגורלי ועתידי, ועתיד ילדיי ( העתידיים, אמא) נתון כולו בידי, והאחריות כולה שלי להפוך את העולם הקטן שלי לנסבל, אם לא טוב יותר. אם נמשיך להגיד ש"ככה זה, אין מה לעשות" משפט שאני מוצאת את עצמי אומרת ביום ממוצע מליון פעם, ולא נעשה כלום, מצבנו לא ישתפר אלא רק ילך ויחמיר. אני עוד לא יודעת לאן לקחת את זה ומה לעזאזל לעשות עם התובנה הזאת, אבל אני הקטנה רוצה שינוי! והשינוי, כמו שאמרה שרי אריסון, מתחיל בתוכנו.
ועכשיו לתמונות:








