זו גם ארצנו

בכל כמה שנים מתעורר גל של התרעמות על חלקם הלא שווה בנשיאת הנטל של הציבור החרדי, פעם בעקבות הצורך לשנות את "חוק טל" ופעם בגלל ששוב צריך לבנות מבנים חסרי פשר במיקומים הזויים כדי לעקוף מקומות בהם קבורים אנשים מתקופת הברונזה, שעלולים חלילה וחס להתעורר משנת עולמם ולעשות לנו בוווווווווו. הגל הנוכחי מורכב מכמה גורמים שבעיתוי מצוין התגבשו ויצרו אצל רבים מאיתנו גוש כזה גדול בגרון, שכבר לא כל כך קל לבלוע.

אחרי פרשיית הקברים בבית החולים "ברזילי", שריפת הפחים והפרות הסדר בירושלים ונאומו המצוין של רון חולדאי הקורא למרי אזרחי אם לא תוכנס תוכנית הליבה לבתי הספר החרדיים, ועל רקע נתוני הלמ"ס כי אנחנו החילונים הופכים למיעוט ( שבקרוב על פי כל הסימנים יהיה גם מיעוט נרדף) התחלתי לחשוב ברצינות על מרי אזרחי.

מרי אזרחי הוגדר על ידי ג'ון רולס כ"פעולה ציבורית, בלתי אלימה, מצפונית אך פוליטית ומנוגדת לחוק, הנעשית בדרך כלל כדי לחולל שינוי בחוק או במדיניות הממשלה" (ג'ון רולס, מרי אזרחי, בתרגום אביבה גורן). המרי הוא מחאה של אזרחים כנגד מעשי השלטון ומדיניותו, מעשים שלדעתם נוגדים את הבסיס החוקי של המדינה. מחוללי מרי אזרחי מקבלים את הלגיטימיות של השלטון, אך לא את מעשיו והם מנסים לשנות את פעולות השלטון. מרי אזרחי נבדל מהפיכה בכך שמבצעי הפיכות אינם מקבלים את הלגיטימיות של השלטון, ומנסים להחליפו תוך שימוש בכוח ( ותודה לוויקיפדיה, חברתי הטובה).

אם תתעמקו בערך בוויקיפדיה באנגלית תמצאו שהדוגמה שהם נותנים לתנועת מרי אזרחי ישראלית היא זו של תנועת" זו ארצנו" הלא היא התנועה שהקים פייגלין במחאה על הסכמי אוסלו ועל החזרת שטחים לערבים. עובדה זו הובילה אותי לחשוב שזה מאוד אירוני שדווקא הפייגלינים הצליחו במקום שבו אני ובני דורי נכשלים. בעוד שבמגזר הדתי- לאומי מתלכדים למען מטרות ומצליחים להוציא אל הפועל מחאה כה נרחבת, אני ועוד מאות אלפי אנשים בישראל יושבים כל יום מול החדשות ומצקצקים. אנחנו מתלוננים על המיסוי הבלתי אפשרי, על המשכורות שלא עולות, על השירות הצבאי והמילואים המעיקים, על החינוך המחורבן ועל זה שאין אוטובוס בשבת .

הוצאת הקיטור הזאת היא מה שמונע מאיתנו לצאת ולפעול, אנחנו מקטרים ומקטרים, אבל למחרת קמים בבוקר, מתלבשים, יוצאים לעבודה, לביה"ס או למילואים ולא מפקפקים לרגע כשמגיעות המקדמות לתשלום של מס הכנסה. הרי תמיד אומרים שאנחנו, מעמד הביניים הוא עמוד השדרה של המשק וכולנו יודעים מה קורה כשעמוד השדרה נפגע- הגוף משתתק. כבר הרבה זמן אני משתעשעת ברעיון של הרצת קמפיין להפסקת תשלומי מיסים. אם רק 200,000 איש יפסיקו לשלם מיסים במחאה על המצב המחפיר אליו הגיעה מדינת ישראל בתחומים שתיארתי למעלה, הרי המדינה לא תוכל לעמוד מנגד.
הבעיה היא שאנחנו פחדנים. אף אחד לא יעז לשלם את המחיר ( כלא הוא אפשרות סבירה) בעוד שבמגזר האמוני, אנשים הולכים עם האמת שלהם עד הסוף, ללא פשרות ועם נכונות מלאה להיענש תמורת הסיכוי ( גם אם הוא קלוש) שיצליחו לשנות משהו.

זוהי לא קריאה למרד אזרחי אלא נקודה למחשבה- מתי יימצא הדבר שיעמיד את כולנו על הרגליים ויניע אותנו לפעולה? מסקר קצר ולא ממצה שערכתי בקרב בני 40 מבוססים עם משפחות, היום הזה אינו קרב, ולהפך, הוא מתרחק מאיתנו ככל שאנחנו מתבגרים. ככל שנוח לנו יותר בבועה המשפחתית והכלכלית שיצרנו לעצמנו, הרצון והשאיפה לצדק חברתי מתרחקים מאיתנו ואיתם גם הנשמה אם אתם שואלים אותי. אני אדם ריאליסטי ואני מבינה שאנשים לא יוצאים למלחמה כשהבטן שלהם מלאה, אבל אני מרגישה שאנחנו עומדים בפני סכנה אמיתית לקיומנו והיא אינה כוללת את אחמדינג'ד מיודענו.

הסכנה האמיתית היא השאננות וחוסר האכפתיות מגורלו של האחר וההפיכה שלנו מעם שחולק סט ערכים דומה המקדש חיים וחינוך לעם המקדש את הנהנתנות והשטחיות.  כל החלטה שנעשה היום תשפיע על ילדינו ונכדינו ומפתיע אותי שבני דורי מוכנים לוותר בכל החזיתות - בהפרדת דת ממדינה, בזילות שלטון החוק וחמור מכל בעיני- ההתרחקות מכל מה שמריח כמו פוליטיקה והשתתפות אזרחית. כולם נורא סביבתיים, ממחזרים וירוקים, אבל בכל בוקר כשאני עולה במעליות של עזריאלי, מישהו סוגר עליי את דלת המעלית כי בא לו להתייחד עם עצמו עד הקומה ה-28 ושיזדיין החיסכון בחשמל וזיהום האוויר.

אתמול בבוקר קראתי בתדהמה מהולה בגועל את הידיעה על כך שמאחורי גבנו נרקם הסכם המרחיב את חוק טל הידוע לשמצה ושיאפשר לחרדים לדלג על השירות הצבאי לגמרי אם עברו את גיל 22, לכאורה כדי לשלב אותם בשוק העבודה. תרשו לי לגחך ולהתחיל לחפש מקום אחר לחיות בו, או לחילופין להתחיל בעצמי במרי אזרחי קטן שילך ויגדל ויתפוס תאוצה ויציל את כולנו מהשאננות והסיאוב אליהם שקענו מבלי לשים לב ואני בטוחה שמבלי להתכוון. אפילו איסלנד נשמעת מפתה...