עבודה ערבית? לא אצל סייד קשוע



אני חייבת להודות שהדבר הראשון שאני מחפשת בערימת עיתוני סוף השבוע הוא הטור של סייד קשוע שמתפרסם בכל יום שישי במוסף הארץ. את קשוע גיליתי רק כשהייתי בטאיוואן, בימי שישי בהם היינו מנסים לשחזר את ההרגשה של יום שישי בצהריים בארץ, מתיישבים באיזה בית קפה עם מרפסת וקוראים דפים מודפסים של "הארץ" שע' הדפיס בספריית האוניברסיטה. בהתחלה היה לי קשה לקרוא טור שלם בלי לסנן כמה קללות עסיסיות לעבר הערבי המניאק שנהנה מתעודת הזהות הכחולה אבל גורם לנו, הישראלים להיראות כל כך רע אבל מהר מאוד התמכרתי. אפשר לקרוא לזה סאדיזם, אבל אני מעדיפה לקרוא לזה חוש הומור בריא ודרך מעולה לבקר את ישראל מבלי ליצור אנטגוניזם ( ויסלחו לי קומץ הטוקבקיסטים שמתעקשים להמשיך ולקלל את קשוע מדי יום שישי ומתעקשים שלא להודות שהוא פשוט מצחיק ולפעמים גם צודק).

לפני כחודש סיימתי לקרוא את ספרו החדש של קשוע " גוף שני יחיד" ואני חייבת לומר שזה הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב. אני לא רוצה להרוס לאלו מכם שלא קראו, אז רק אומר שהעלילה עוסקת בשני ערבים החיים בירושלים וסיפור חייהם מצטלב בנסיבות הזויות למדי. העלילה מקורית וסוחפת ומי שמכיר את קשוע, יכול למצוא המון מוטיבים אוטוביוגרפיים בספר, מה שאותי לפחות קירב לסיפור וגרם לי להרגיש שאני במקום מוכר. הספר של קשוע הוא ההוכחה מבחינתי ( ותאמינו לי שאני מחפשת הוכחה כבר זמן רב) לכך שאפשר לכתוב מצוין בעברית.קשוע הצליח לכתוב על מדינת ישראל, יהודים וערבים, משברי זהות קשים והכל בירושלים, העיר הטעונה ביותר בעולם, מבלי ליפול לקלישאות ומבלי להתריס נגד הכיבוש, דבר שבטח עלה לו בדם, אבל זה עובד.



זה פשוט ספר מצוין. ספר על אנשים רגילים שאמנם עוברים דברים לא רגילים, אבל הכל מסופר בצורה כל כך אמינה ומשכנעת שקשה שלא להיסחף ולשכוח לרגע מהקונפליקט הערבי ישראלי על אף שהוא נוכח בספר כל הזמן.הקטע היחידי שהיה לי קשה בספר היה לקרוא מה עובר בראשו של גבר כשהוא חושב שאשתו בוגדת בו. פתאום יצאה מקשוע אלימות מפחידה, שלי בתור אישה היה ממש בלתי אפשרי להזדהות איתה ולרגע חשבתי שהנה, יצא המרצע מן השק ופרצופו האמיתי של הערבי הפונדמנטליסט נחשף. אבל אז הבנתי שקשוע, לפני שהוא ערבי הוא גם גבר, ובנות אני אומרת לכן, אחרי שתקראו את זה תחשבו פעמיים אם שווה לנהל רומן מחוץ לנישואין... רוצו לקרוא, אתם תודו לי.

ואם כבר אני במצב רוח מפרגן- כל מי שלא ראה את " עבודה ערבית" בעונתה השניה, לא ראה טלוויזיה טובה השנה. משחק מעולה של כל המשתתפים, דיאלוגים שנונים וקטילה של כל סטריאוטיפ אפשרי של טיפוסים בחברה הישראלית. מזמן לא צחקתי ככה מול הטלוויזיה. פשוט גאוני.



 



זו גם ארצנו

בכל כמה שנים מתעורר גל של התרעמות על חלקם הלא שווה בנשיאת הנטל של הציבור החרדי, פעם בעקבות הצורך לשנות את "חוק טל" ופעם בגלל ששוב צריך לבנות מבנים חסרי פשר במיקומים הזויים כדי לעקוף מקומות בהם קבורים אנשים מתקופת הברונזה, שעלולים חלילה וחס להתעורר משנת עולמם ולעשות לנו בוווווווווו. הגל הנוכחי מורכב מכמה גורמים שבעיתוי מצוין התגבשו ויצרו אצל רבים מאיתנו גוש כזה גדול בגרון, שכבר לא כל כך קל לבלוע.

אחרי פרשיית הקברים בבית החולים "ברזילי", שריפת הפחים והפרות הסדר בירושלים ונאומו המצוין של רון חולדאי הקורא למרי אזרחי אם לא תוכנס תוכנית הליבה לבתי הספר החרדיים, ועל רקע נתוני הלמ"ס כי אנחנו החילונים הופכים למיעוט ( שבקרוב על פי כל הסימנים יהיה גם מיעוט נרדף) התחלתי לחשוב ברצינות על מרי אזרחי.

מרי אזרחי הוגדר על ידי ג'ון רולס כ"פעולה ציבורית, בלתי אלימה, מצפונית אך פוליטית ומנוגדת לחוק, הנעשית בדרך כלל כדי לחולל שינוי בחוק או במדיניות הממשלה" (ג'ון רולס, מרי אזרחי, בתרגום אביבה גורן). המרי הוא מחאה של אזרחים כנגד מעשי השלטון ומדיניותו, מעשים שלדעתם נוגדים את הבסיס החוקי של המדינה. מחוללי מרי אזרחי מקבלים את הלגיטימיות של השלטון, אך לא את מעשיו והם מנסים לשנות את פעולות השלטון. מרי אזרחי נבדל מהפיכה בכך שמבצעי הפיכות אינם מקבלים את הלגיטימיות של השלטון, ומנסים להחליפו תוך שימוש בכוח ( ותודה לוויקיפדיה, חברתי הטובה).

אם תתעמקו בערך בוויקיפדיה באנגלית תמצאו שהדוגמה שהם נותנים לתנועת מרי אזרחי ישראלית היא זו של תנועת" זו ארצנו" הלא היא התנועה שהקים פייגלין במחאה על הסכמי אוסלו ועל החזרת שטחים לערבים. עובדה זו הובילה אותי לחשוב שזה מאוד אירוני שדווקא הפייגלינים הצליחו במקום שבו אני ובני דורי נכשלים. בעוד שבמגזר הדתי- לאומי מתלכדים למען מטרות ומצליחים להוציא אל הפועל מחאה כה נרחבת, אני ועוד מאות אלפי אנשים בישראל יושבים כל יום מול החדשות ומצקצקים. אנחנו מתלוננים על המיסוי הבלתי אפשרי, על המשכורות שלא עולות, על השירות הצבאי והמילואים המעיקים, על החינוך המחורבן ועל זה שאין אוטובוס בשבת .

הוצאת הקיטור הזאת היא מה שמונע מאיתנו לצאת ולפעול, אנחנו מקטרים ומקטרים, אבל למחרת קמים בבוקר, מתלבשים, יוצאים לעבודה, לביה"ס או למילואים ולא מפקפקים לרגע כשמגיעות המקדמות לתשלום של מס הכנסה. הרי תמיד אומרים שאנחנו, מעמד הביניים הוא עמוד השדרה של המשק וכולנו יודעים מה קורה כשעמוד השדרה נפגע- הגוף משתתק. כבר הרבה זמן אני משתעשעת ברעיון של הרצת קמפיין להפסקת תשלומי מיסים. אם רק 200,000 איש יפסיקו לשלם מיסים במחאה על המצב המחפיר אליו הגיעה מדינת ישראל בתחומים שתיארתי למעלה, הרי המדינה לא תוכל לעמוד מנגד.
הבעיה היא שאנחנו פחדנים. אף אחד לא יעז לשלם את המחיר ( כלא הוא אפשרות סבירה) בעוד שבמגזר האמוני, אנשים הולכים עם האמת שלהם עד הסוף, ללא פשרות ועם נכונות מלאה להיענש תמורת הסיכוי ( גם אם הוא קלוש) שיצליחו לשנות משהו.

זוהי לא קריאה למרד אזרחי אלא נקודה למחשבה- מתי יימצא הדבר שיעמיד את כולנו על הרגליים ויניע אותנו לפעולה? מסקר קצר ולא ממצה שערכתי בקרב בני 40 מבוססים עם משפחות, היום הזה אינו קרב, ולהפך, הוא מתרחק מאיתנו ככל שאנחנו מתבגרים. ככל שנוח לנו יותר בבועה המשפחתית והכלכלית שיצרנו לעצמנו, הרצון והשאיפה לצדק חברתי מתרחקים מאיתנו ואיתם גם הנשמה אם אתם שואלים אותי. אני אדם ריאליסטי ואני מבינה שאנשים לא יוצאים למלחמה כשהבטן שלהם מלאה, אבל אני מרגישה שאנחנו עומדים בפני סכנה אמיתית לקיומנו והיא אינה כוללת את אחמדינג'ד מיודענו.

הסכנה האמיתית היא השאננות וחוסר האכפתיות מגורלו של האחר וההפיכה שלנו מעם שחולק סט ערכים דומה המקדש חיים וחינוך לעם המקדש את הנהנתנות והשטחיות.  כל החלטה שנעשה היום תשפיע על ילדינו ונכדינו ומפתיע אותי שבני דורי מוכנים לוותר בכל החזיתות - בהפרדת דת ממדינה, בזילות שלטון החוק וחמור מכל בעיני- ההתרחקות מכל מה שמריח כמו פוליטיקה והשתתפות אזרחית. כולם נורא סביבתיים, ממחזרים וירוקים, אבל בכל בוקר כשאני עולה במעליות של עזריאלי, מישהו סוגר עליי את דלת המעלית כי בא לו להתייחד עם עצמו עד הקומה ה-28 ושיזדיין החיסכון בחשמל וזיהום האוויר.

אתמול בבוקר קראתי בתדהמה מהולה בגועל את הידיעה על כך שמאחורי גבנו נרקם הסכם המרחיב את חוק טל הידוע לשמצה ושיאפשר לחרדים לדלג על השירות הצבאי לגמרי אם עברו את גיל 22, לכאורה כדי לשלב אותם בשוק העבודה. תרשו לי לגחך ולהתחיל לחפש מקום אחר לחיות בו, או לחילופין להתחיל בעצמי במרי אזרחי קטן שילך ויגדל ויתפוס תאוצה ויציל את כולנו מהשאננות והסיאוב אליהם שקענו מבלי לשים לב ואני בטוחה שמבלי להתכוון. אפילו איסלנד נשמעת מפתה...

עידו ויונית מתחתנים

כן כן, נהג המונית השרמנטי ביותר בלבנט ונסיכת הקרח החליטו לסגור את הבסטה (או את המונה אם תרצו) ועל הבוקר התבשר עם ישראל על השינוי הדרמטי במצבת הרווקים הנחשקים. כמובן שאני מאחלת לזוג מזל טוב והמון אושר (עם העושר הם יסתדרו גם בלעדיי), אבל לא יכולתי להתעלם מהסיקור בנושא הרה הגורל. מעריב הקדישו לידיעה הפניה בעמוד השער ומחצית מעמוד האמצע ואלו המילים שפתחו את הידיעה שכתב ערן סויסה: " לוי קיבלה אתמול את המתנה הכי טובה שיכולה הייתה לבקש ליום הולדתה ה‭,33-‬ לאחר שרוזנבלום ‭(34)‬ הציע לה נישואים".
עכשיו, מדובר בבחורה שראיינה בשבוע שעבר את אובמה ועשתה עבודה מצוינת אם יורשה לי, ומר סויסה חושב שפסגת חלומותיה של האישה האסרטיבית והרהוטה הזו ( בשלוש שפות לפחות) הייתה להתחתן עם מר רוזנבלום, שהוא ללא ספק אחד הגברים השווים שהנפיקה לנו הארץ הזאת, אבל עדיין " המתנה הכי טובה שיכולה הייתה לבקש ליום הולדתה ה-33 ? " למה הוא לא כתב שזו המתנה הכי טובה שיכל עידו רוזנבלום לקבל?
 הרי ברור שאם היינו משווים את קורות חייהם של השניים בעילום שם ומין, הרזומה של לוי היה עולה על פועלו של עידו עשרות מונים. אממה? בעיני סויסה וכנראה גם בעיני רוב גברי ארצנו, לוי היא האישה הקטנה שחייה ללא נישואים הם כקליפת השום, חסרי משמעות ותוחלת בלי גבר חזק שיתמוך בה עת היא חוזרת מותשת אחרי הגשת המהדורה. הרי רק שתהיה יונית אישה נשואה היא תתאים לשטנץ המוכר לנו. מוכשרת ומוערכת ככל שתהיה, רק הטבעת שלפי השמועה ענד לה עידו אמש, היא זו שנותנת לה הכשר. עכשיו היא הצליחה באמת. עשתה את זה בגדול.
אם מצרפים לזה את הדיווחים מאתמול על יו"ר נשות הכותל שנעצרה כי אחזה בספר תורה ברחבת הכותל ובכך הפרה את פסיקת בג"ץ בנושא, קשה שלא לתהות מתי נחליף את שם המדינה לישראליסטן ונפסיק להעמיד פנים שאנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אישה עדיין נחשבת טמאה בחוגים מסוימים, ובחוגים נאורים יותר, סתם קלת דעת ( עיין ערך האדון סויסה מהפסקה הראשונה).
מתי יפנימו הגברים מסביבנו שאנחנו לא כאן כדי להיות מכונות ילודה, הנקה ושירותי קייטרינג לבעל ולילדים? מתי הם יפנימו שאנחנו אזרחיות שוות זכויות וחובות, שרוצות להגשים את עצמן ועושות את זה בלי להתנצל ובלי להביט לאחור בצער? מתי נוכל להפסיק להצדיק את עצמנו על שאנחנו נושקות ל-30 אבל עדיין לא מרגישות מוכנות להיות אמהות, סתם כי כיף לנו לחיות את החיים בדיוק כמותם, מבלי לחשוב על הילד שמחכה בבית ולא בגלל שיש לנו בעיות פוריות?
אני לא פמיניסטית גדולה ומעולם לא שרפתי חזיה, אבל קצת נמאס לי להרגיש שאני אזרחית סוג ב' במדינה שבה שירתתי שירות צבאי מלא ואני משלמת לה מסים ממיטב כספי, רק בגלל שנולדתי אישה. אם אני מספיק טובה כדי לממן את הכוללים ואת מוסדות החינוך החשוכים של אחיי החרדים, אני בטוחה בזכותי להחזיק את ספר התורה ברחבת הכותל.
אני די משוכנעת שעם כל ההתרגשות מהחתונה הקרבה יונית לא שמה לב למה שכתב ערן סויסה, וגם אם כן, היא בטח לא סופרת ידיעות עיתונאיות מהסוג הרכילותי. אבל אני שמתי לב,  ובשם כל הנשים החזקות והעצמאיות שאני מכירה אני אומרת- עידו הוא זה שזכה, באחריות.

טאיוואן על המפה

לכבוד שבוע הספר העברי ובסימן העמקת שורשיי בארץ והפנמת העובדה שכאן אני וכאן כנראה גם אשאר בשנים הקרובות ,פינקתי את עצמי החודש בספרי מקור, ביג דיל למישהי שקוראת רק ספרות מתורגמת מאז שהחליטה שספרות ישראלית זה נחות. אבל אחרי המשט, הפגנות החרדים האחרונות והצטרפות למעגל קורבנות פקידי המשכנתאות ושרירות הלב של סטנלי פישר, החלטתי לתת עוד צ'אנס לסופרים ישראלים שכותבים בשפה האהובה עליי. אז רכשתי ספרים שנראה לי שייצגו היטב את הרוח הישראלית העכשווית כמו" חיי מדף "של נעה ידלין, "גוף שני יחיד" של סייד קשוע וכמובן איך אפשר בלי "פתאום דפיקה בדלת "של אתגר קרת?

בינתיים התוצאה היא תיקו 1:1 בהשאלה מעולם המונדיאל שכבש את כל בתי השכנים, עד כדי תקיעת וובוזלות נלהבת ממש בחלון ממול. אחת לטובתי ולהנחה שלי שספרות ישראלית (או יותר נכון סופרים ישראלים ) לא יודעים מה הם רוצים מעצמם וכפועל יוצא אנחנו לא מבינים מה הם רוצים מאיתנו, כפי שהוכח בספרה של ידלין. הסיפור דווקא נשמע מבטיח, ובתחילת הקריאה הצליחה ידלין לשמור על סף מתח ראוי, אבל בסוף כמו שקורה למיטב שחקני נבחרת ישראל בכדורגל ( לא יודעת מה יש לי היום), נדמה שהתעייפה והחליטה למרוח לנו סוף מופרך ולא מעניין בעליל בשני העמודים האחרונים של הספר.

שלא כמו בספר המתח המעולה לטעמי " נערה עם קעקוע דרקון", שעלילתו כמו בספרה של ידלין, מתרחשת ברובה בחדרי עורכים ובמערכות עיתונים, אצל ידלין אין את הקסם הזה שגורם לך לא לרצות להניח את הספר מהיד. העלילה ממצה את עצמה מהר מאוד, הדמויות שטוחות וסטראוטיפיות ואינן מעוררות הזדהות בכלל, ונדמה שהיא יכלה לכתוב את אותו ספר ב-150 עמודים בלבד, אם הייתה נמנעת מלחזור על אותם פרטים משעממים שוב ושוב ושוב. בליסבת סלאנדר, גיבורת נערה עם קעקוע דרקון, אי אפשר שלא להתאהב כבר בעמוד 20 בספר, ובעמוד 40 כבר רציתי להציע לה נישואין. אבל און הוכבאום? גיב מי א ברייק, רק השם גורם לי לפהק. מרוב מאמץ להפוך את דמותו של סגן עורך המוסף הספרותי למסתורית, יוצא שעד עמוד 302 אני לא ממש מבינה מה הקטע שלו, ואז ככה סתם, נגמר לי הספר.

אני דווקא אוהבת את טוריה הנשכניים של ידלין במוסף התרבות של מעריב וציפיתי שהספר יהיה כתוב באותו סגנון, בעיקר שהביקורות הבטיחו כתיבה שנונה ומצחיקה ( אולי כי כותביהן, שהם עצמם מצויים בנבכי העולם עליו כתבה, חשב כל אחד מטעמו שהוא יודע בדיוק על מה היא מדברת, אבל טיבן של בדיחות פנימיות הוא להישאר נחלתן של מיעוט מצומצם הנמצא בסוד העניינים). בפועל, לא זכור לי שעלה על שפתיי חיוך מתחילת הספר ועד סופו ( 302 עמודים מתישים למי שפספס), ואם הייתה שנינות היא פסחה עליי.

את הנקודה לרעתי מקבל אתגר קרת. אפשר להתווכח על השטיקים והטריקים שלו, אבל על הנוסחה ( המנצחת, מה לעשות) של קח דמויות שוליים, חבר להן דיבור ישראלי סופר עכשווי ואיזה טוויסט מופרע, הוסף בסוף משפט שיבעט לך בבטן והרי לכם ספר שראוי שיתורגם לכמה שיותר שפות למען יראו ויראו. קרת מצליח כמעט בכל הסיפורים שקראתי עד עכשיו, להצחיק, לרגש ולהפתיע אותי, ולהזכיר לי שהשפה העברית יכולה להיות מגניבה וסקסית, למי שיודע להשתמש בה.

עכשיו אתם בטח תוהים מה הקשר בין הכותרת של הפוסט לתוכנו? אז ככה, גם ידלין וגם קרת מזכירים את טאיוואן בספריהם, כל אחד מסיבותיו שלו, ואף אחד מהם לא בהקשר של מייד אין טאיוואן, עובדה ששימחה אותי וריגשה אותי יותר משיוכל זר להבין.

ה(ענת) קם להורגך, השכם להורגו*

טוב, אז כמו אזרחית צייתנית חיכיתי שיוסר צו איסור הפרסום מעל פרשת הריגול ( אם אפשר לקרוא לה ככה) של ענת קם ואורי בלאו, קראתי בשקיקה את הטוקבקים מלאי השינאה לכל העולם ואחותו ושוב הגעתי למסקנה שהמדינה הזאת בלתי אפשרית והסתירות והניגודים המובלעים בחיים כאן עוד עלולים להוציא את כולנו מדעתנו.
תקציר לכל אלו שלא מתעדכנים באקטואליה על בסיס יומיומי: ענת קם, עיתונאית בוואלה ( אוקסימורון?) חשודה שהעתיקה כ-2,000 מסמכים מסווגים כאשר שירתה כפקידה של אלוף הפיקוד יאיר נווה ואז העבירה אותם לכתב "הארץ", אורי בלאו, שבתורו כתב כתבות לעיתונו בהתבסס על המסמכים המסווגים הנ"ל. היא טוענת שעשתה זאת כי במסמכים הוכחות לכך שקציני צה"ל ובראשם הרמטכ"ל הפרו את צו בג"ץ האוסר על חיסולים במידה וניתן לבצע מעצרים חוקיים, הוא טוען כי בתור עיתונאי אסור לו לחשוף את המקורות שלו ולכן הגן עליה בחירוף נפש והתקשורת הזרה מאשימה את ישראל בצנזורה והסתרת מידע מפני אזרחיה ומעמידה אותה באור לא מחמיא באותה שורה עם מדינות חשוכות כמו איראן וצפון קוריאה.
בטוקבקים הימנים כותבים שענת קם שמאלנית מסריחה ושעל עיתון "הארץ" לסגור את הבסטה ושעל עורכו הראשי לשבת בכלא עם קם ובלאו. הערבים כותבים שאם קם הייתה ערבייה או דרוזית היא לא הייתה יושבת היום במעצר בית, כי אם נתלית בראש חוצות או לפחות יושבת בבית הכלא. השמאלנים כותבים שקם היא אידיאליסטית שניסתה למנוע רצח חפים מפשע ושיש להעמיד את הרמטכ"ל ושר הביטחון לדין על הפרת החוק הישראלי, כי באותה מידה שהם מצפצפים על בג"ץ הם עוד ישתלטו על המדינה בהפיכה צבאית וכולנו נסבול.
ואני אומרת שהכל בולשיט.
לימנים אומר שעיתון " הארץ", על אף עמדת השמאל הקיצוני של חלק מהכותבים בו, הוא העיתון הראוי ביותר לקריאה שמתפרסם היום בישראל, ומשלב בתוכו הן תרבות גבוהה והן פרשנות פוליטית ואקטואליה לא מתחנפת. בתור אחת שקוראת את כל מה שמתפרסם פה מדי יום, אני מבטיחה לכם שאם תעשו ניסוי של שבוע תבינו גם אתם שאין בכלל מה להשוות את רמת הכתבות ב"הארץ", לאלו המתפרסמות ב"מעריב" או ב"ידיעות". וחוץ מזה, אין אף עיתון בארץ ללא אג'נדה כלשהיא, אז למה להפלות את השמאלנים?
לערבים אומר שלא זכור לי מתי לאחרונה תלו פה מישהו ( בניגוד לארצות ערב שם יום ללא תלייה הוא כמו יום בו השמש לא זרחה) ואזכיר להם שבעוד שקם העבירה את המידע אותו העתיקה לעיתונאי ישראלי, כל המרגלים מן המגזר הערבי רצו עם המידע שלהם היישר לחיזבאללה או לחמאס. תהיו כנים עם עצמכם לרגע ותגידו לי מה עדיף- חיזבאללה או "הארץ"? ולשמאלנים אני אומרת שהחיים פה הם לא משחק בכאילו, שרשימת המחוסלים אינה מורכבת משמות של אנשים שכל חייהם רק היטיבו עם הזולת וחתרו להשגת ביטחון ושלום איזורי, ושכנראה מותם חסך לנו עשרות אם לא מאות נפגעי טרור. זה נורא מפחיד לדמיין הפיכה צבאית שאולי תקרה פעם בעתיד, אבל באמת נראה למישהו שזה יקרה? יש לנו מספיק צרות במדינה הזאת גם מבלי לפנטז על הפיכות צבאיות. הגיע הזמן להבין שכל יריה לעצמנו ברגל עם פרשה כזו, מסבה לישראל נזק הגדול יותר מהתועלת של " החשיפה האמיצה של קם", שאם הייתה אכן כה אמיצה כפי שמציגות אותה כל מיני קבוצות פייסבוק הזויות, לא הייתה מנהלת משא ומתן על העונש הצפוי לה, וכמו לוחמת חופש וזכויות אדם אמיתית הייתה מוכנה לשלם את המחיר על העבירות החמורות שביצעה. לי אישית נשמע שהיא סתם ילדונת תל אביבית מפונקת, שחשבה שזה נורא רומנטי מה שהיא עושה, מצילה חיים וזה, אבל לא ממש חשבה לעומק על ההשלכות של מעשיה.
וכשאני מנסה לנתח את כמויות השנאה הנשפכות כאן מכל סקטור שרואה את עצמו מופלה במדינה הזאת, כלומר כולם, אני שואלת את עצמי מי אני בעצם? האם יש מפלגה לשכמותי? והתשובה היא כמובן- לא. וזו הבעיה שלנו, היום בעידן הדיגיטלי, של מסרים חותכים ואמיתות מוחלטות, אי אפשר להיות גם וגם. אני גם קוראת את "הארץ" בהנאה גלויה, בעיקר בסופי שבוע, גם מאמינה בארץ ישראל השלמה ובציונות וגם בדמוקרטיה. אני רוצה שנמחזר יותר, מתנגדת לחוות הגז שתחסוך לנו כסף, אבל תיבנה במקום הכי יפה בארץ. אני חושבת שזכותנו להגן על עצמנו, אבל לא חושבת שבאמת יש ממה ושערבים הם גם בני אדם, ויש לי אפילו הוכחות- בפסח ביליתי שבוע בסיני כשבחושה לידי צעירים מצרים למהדרין, יפים ושזופים שכל מה שבא להם הוא לעשות חיים. ממש כמוני. וזה תיאור די מדויק של רבים מחבריי, שאוהבים לחשוב, לחקור ולנתח, שישמחו לחיות פה בשלום ובשלווה, אבל קצת נמאס להם שמחרבנים להם על הראש, ערבים ויהודים גם יחד ( ואם להיות ספציפית- ביבי ואבו מאזן, ברק ונסראללה). אם מישהו מכיר מפלגה שלה אוכל להצביע בבחירות הבאות על בסיס אמונותיי כפי ששטחתי אותן כאן אשמח לשמוע עליה, אבל מהיכרותי עם המערכת הפוליטית שלנו, רחוק היום בו יוכלו קוראי "הארץ" שכמותי לגור יחד עם ערביי השטחים בשלום ובא לגדעון לוי גואל.

* אין בכותרת הפוסט רמיזה למה אני חושבת שצריך לעשות לענת קם, זה סתם רעיון שקיבלתי מאחד הטוקבקים...

זהירות, מפחידן לפניך!

נתקלתי בהם בפעם הראשונה כשנסעתי להודו לפני 7 שנים. אני בטוחה שפגשתי אותם עוד לפני, אבל לא זיהיתי אותם, או יותר נכון- לא ידעתי לקרוא לכלב בשמו. הם המפחידנים. הם הישראלים האלו שתמיד יזהירו אותך לפני שאתה עושה צעד גדול כקטן, ויתארו לך את הקטסטרופה שעלולה לקרות אם לא תישמע לעצותיהם ותעשה מה שנראה לך נכון. זה תמיד יתחיל כעצה ידידותית ומשם ילך וידרדר לקטיעת איברים, תולעים שחודרות למוח ומטיילות בו, מוות בנסיבות מצערות ובמקרים הקלים יותר תצא פראייר, ובישראלית מדוברת כולנו יודעים שלצאת פראייר זה הרבה יותר כואב מכמה תולעים שמטיילות לך במוח.

היום, כשאני פוגשת חברים או מכרים שנוסעים לחו"ל אני תמיד מזהירה אותם מפני המפחידנים, שיכולים בקלות לחרב נסיעה לסופ"ש בטורקיה עם ניתוח עכשווי ומפורט של קלקול קיבה שהם חטפו פעם מרחת לוקום. אבל המפחידנים לא מתמקדים אך ורק בהחדרת פחדים ופרנויות באנשים שכל מבוקשם היה להתאוורר קצת באוויר הרים צלול בשוויץ או באיטליה. באותו להט הם יפחידו אותך כשתרצי לקנות אוטו/בית או אפילו חלב של חברה מסוימת ( על הקונספירציה של המספרים המוטבעים בתחתית קרטון החלב של תנובה ומסמלים את מספר הפעמים בו מיחזרו את החלב כבר שמעתם?).

וכמובן שהמפחידנים לא נפקדים מחיינו גם ברמת מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. היטיב לבטא זאת אבנר כהן במאמרו המצוין מהיום בעיתון "הארץ" על ההפחדות מפני הפצצה האיראנית. הוא שואל שאלה שגם אני שואלת את עצמי המון בזמן האחרון- ומה אם לא ניבהל, אם לא נפחד ופשוט נמשיך בחיינו? אבל לא, הטוקבקיסטים, פלג קיצוני ביותר של המפחידנים, מיד מעמידים אותו על טעותו ומזכירים כי כבר הלכנו כצאן לטבח פעם, וכי כל הטומן ראשו בחול מגיע לו שתתרחש שואה גרעינית במדינתו.
ואני אומרת: שטויות במיץ עגבניות ! די כבר להפחיד אותנו ולהצדיק את כל הגועל שהמדינה הזאת מספקת לנו בצרכים בטחוניים כאלו או אחרים. איך יכול להיות שמיטב המוחות חיים כאן, אבל עוד אין לנו רכבת תחתית? איך ייתכן שאנחנו מעצמת הייטק, אבל את הרב-קו החדש ש"דן" מפמפמת בלי סוף צריך להטעין מחדש בכל אחת מהחברות בהן רוצים לנסוע? איך ייתכן שצלחנו את המשבר הכלכלי, אבל זוגות צעירים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה מצ'וקמקת בראשון לציון?
במקום להפחיד אותנו כל הזמן, וסליחה שאני נשמעת כמו שרי אריסון, אולי נתחיל להתרכז בטוב שיש לעולם להציע לנו? במקום פצצה איראנית בואו נדבר על אוכל פרסי, במקום כיבוש בואו נדבר על מלפפונים כבושים. במקום להפחיד אותנו שדוושת הגז בטויוטה היקרה להחריד שלנו ( יותר מ-100% מס יבוא כדי לממן מבצעים ראוותניים בדובאי) תתקע, בואו נדאג שהכבישים שלנו יהיו ראויים לנסיעה, ובמקום לספר לנו על מגיפת שפעת החזירים שעומדת לעשות קאמבק באביב בואו ננסה להפסיק להיות חזירים בעצמנו.

גורל או ביש מזל? זאת השאלה

אז חזרנו מהודו וכבר ביום חזרתנו התדפקה לנו המציאות על הדלת, או אם לדייק- על הניאגרה. עשר שעות לחזרתנו מצאנו את עצמנו יושבים בסלון עת שני אינסטלטורים חסונים שפערו חור בקיר השירותים חשפו שוב, מלבד את הנוף הכעור של הבניין שממול, כמה שברירית היא שליטתנו בחיים. זה אולי נשמע לכם קצת קיצוני להשליך פיצוץ בצינור על החיים, אבל תאמינו לי שביש המזל, או אולי הגורל, הנסיבות, הקרמה ( כל אחד ייבחר מה שמסתדר לו) תמיד פוקדים אותי בתקופה הכי קשה, טעונה רגשית וכלכלית, ומה לעשות שתקלות קטנות עולות הרבה כסף?

אחרי התיקון והבטחת בעל הבית שהוא ישתתף בעלותו המופרכת לכל הדעות, חשבתי שמזל שזה קרה כשחזרנו, וכמה נזק נמנע מכך שלא הוצף לי הבית בזמן שאני משתזפת, חצי הכוס המלאה וכל זה. אבל האופטימיות הקוסמית שעטפה אותי התחלפה במהרה בהבנה הכואבת שכל העולם נגדי, כשביום שישי ב-8 בבוקר גיליתי שהאוטו לא מתניע. למזלי ( גורלי, קרמתי, הנסיבות) בעלי הוא איש רב כשרונות ומעלות והוא מייד הודיע לי שזה כלום, הוא כבר יתמודד עם זה. אחרי התנעה מוצלחת בכבלים וסופ"ש רגוע בבית, האוטו חזר לסורו. למעשה, אני כותבת מילים אלו בעודי מחכה ל" שגריר" שיבואו לחלץ אותי ולקחת אותי למוסך.

ואם במוסכים עסקינן, קשה לי שלא להיזכר בשבוע חתונתי, בו מילאתי בשמחה דלק בדיוק בתחנה בה מוביל המכליות החליט לעשות קופה על ההנהלה, ומילא רק קצת דלק והמון חרא. כן מה שאתם שומעים. האוטו התאשפז לשבוע "השמח ביותר בחיי" עלק וההרגשה של לנסות לתפוס מונית ברחוב דיזינגוף בשיא אוגוסט כששמלת הכלה בידי היא חוויה שאני לא מאחלת לאוייביי הגדולים ביותר. אבל גם זה סודר ועל מנת למנוע תביעות כיסתה חברת הדלק את הנזק, שגרם לעשרות מכוניות בתל אביב לשבוק חיים וליועצים המשפטיים שלהם להגיד: " עלינו".

תמיד כשקורים כאלו דברים אני אינסטינקטיבית בטוחה שזה אישי נגדי. אני נכנסת למצב קרבי והשאלות " למה דווקא אני?" או "למה זה מגיע לי?" ואפילו אמרות שפר תנ"כיות כמו " צדיק ורע לו רשע וטוב לו" מייד מופרחות לחלל האוויר בנימה ארסית ולעיתים גם בצעקות, זעקות ובכי אם אני כלה הורמונלית בדיוק באותו יום. מצד שני, אני מזכירה לעצמי שצריך פרופורציות בחיים. בסה"כ אני בריאה וכך גם אהוביי וזה מה שחשוב, לא?

אני נושמת עמוק. אום שנטי אום. הכל מסתדר בסוף. זה רק כסף.הטאיוונים אומרים שאחרי כל היתקלות במזל מהצד הלא נכון שלו צריך למלא טוטו, אז אני יוצאת, תחזיקו לי אצבעות.

הודו לאווטאר כי טוב

אז היינו בהודו, היה חלום. אני מתקשה לתאר במילים את תחושת החופש שהציפה אותנו כמעט מיד כשנחתנו ( לולא התמקחות עם בעל הגסט האוס החמדן וההיסטריה הרגעית שפקדה אותי בדרך מהשדה לחוף, הייתי כותבת מיד). הודו נותנת לך סוג אחר של חופש, חופש ללא תנאי אם תרצו. המוח שלי היה ריק ממחשבות לאורך כל החופשה, דבר נדיר למוח קודח וחופר כמו שלי, והמחשבה העמוקה ביותר שחצתה אותו הייתה מאזה או למון סודה עם הארוחה? ממש המלט.

אין לי הרבה מה לספר, בכל זאת חופשת חופים לא מספקת חוויות מסעירות במיוחד, אבל קיבלתי כמה תובנות מהמסע הזה, באמצע החיים, העבודה, המשכנתא והמחשבות על עתידי בעולם הזה:

• הודו השתנתה. המון. גם ההודים השתנו. מאוד. אחרי הסתובבויות נרחבות בסין, עוד מעצמה בשינוי, הבנתי שלהודים יהיה הרבה יותר קשה מלסינים. מלוכלכת ומפגרת, את זה כבר הבנתי בסיבוב הראשון, אבל בהתנהלות ההודית יש משהו שמוציא אותך משלוותך. בניגוד לסינים, שתפסו כיוון והם רצים איתו, ולפחות למראית עין יש להם שליטה מוחלטת במסלול שאליו הם מכוונים, בהודו יש הרגשה שאף אחד לא זז לשום מקום. כולם מחכים שמישהו אחר יתחיל, יעשה צעד ויסמן לשאר ללכת אחריו. ובכלל, משיחות עם המקומיים עולה התחושה שגם אם יעבדו הכי קשה, ייזמו ויגדילו ראש, לא הרבה מצפה להם בסוף הדרך.
• הדמוקרטיה, זה מה שמעכב אותם, החלטתי. אם לממשלה ההודית הייתה יותר שליטה על אזרחיה, הודו הייתה שונה היום. אחר כך חשבתי שהודו לא הייתה מה שהיא לולא הדמוקרטיה, כי אין עוד ארץ בעולם שבה חיים בפלורליזם דתי מטורף והזוי שכזה, בשלום יחסי ובקבלה אינסופית. כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, הדייג- דייג, הסאדו-סאדו והמלצר-נפאלי. לממשלת הודו יש אתגר אדיר לפניה, עם אוכלוסיה עניה ברובה שגודלת בקצב מטורף, בלי תשתיות חשמל ומים ראויות ועם תנאי היגיינה ירודים צריכה המדינה הענקית להתמודד עם שינויים גלובליים מטורפים.
• התיירות הרסה את הודו, חשבתי כשהגעתי לחופים בהם ביקרתי לפני 7 שנים ונראו לי כמו הבתוליות בהתגלמותה. היום הם נראים כמו מחנה הפליטים בלטה ( לא הייתי שם, אבל ככה אני מדמיינת מחנה פליטים). היה כואב לראות את הוויתור של אנשי כפר דייגים קטן ושקט שנודע בשם ארמבול על שפיותם לטובת בצע כסף. בין בתי הכפר הקימו המקומיים מאות האטים מקש, שיוצרים סימטאות מטונפות ( תמיד זאת הייתה חזירייה) וצרות. החוף עצמו, מנוקד במיטות שיזוף (?!) וברוכלים נודניקים כמו נסוג מבושה על מה שעוללו לו ואיבד מיופיו שנודע למרחוק. פלולים, עוד פנינה תיירותית נראה היום כמו אילת, כשאת הערסים החליפו הודים עשירים עם ג'יפים ממומבאי, ואת הדייגים החליפו מקבצי נדבות. אז נכון, עדיין יש חופים לא נגועים, מדהימים ומסעירים את הדמיון, אבל אני לא מעזה לכתוב את שמם פה, פן ייכנעו גם הם למלתעות ה"קידמה", שבגואה מיוצגת נכון להיום במקלחת בתוך ההאט, אמנם בלי מים חמים, אבל מקלחת.

אתמול ראינו את הסרט המדובר אווטאר וכל המחשבות שהודחקו בהודו לפינה נשכחת במוחי הציפו אותי מחדש. הסרט מדהים, אין ספק והאפקטים כבשו גם אותי, סרבנית מד"ב מושבעת. אבל דווקא סיפור העלילה, על כל פשטנותו ופשטותו, עשה לי משהו. נהייתי רגשנית לעת זיקנה. פתאום הבנתי שבניגוד להודים שפגשתי אני לא יכולה להיות יותר חלק מהרוב הדומם. שגורלי ועתידי, ועתיד ילדיי ( העתידיים, אמא) נתון כולו בידי, והאחריות כולה שלי להפוך את העולם הקטן שלי לנסבל, אם לא טוב יותר. אם נמשיך להגיד ש"ככה זה, אין מה לעשות" משפט שאני מוצאת את עצמי אומרת ביום ממוצע מליון פעם, ולא נעשה כלום, מצבנו לא ישתפר אלא רק ילך ויחמיר. אני עוד לא יודעת לאן לקחת את זה ומה לעזאזל לעשות עם התובנה הזאת, אבל אני הקטנה רוצה שינוי! והשינוי, כמו שאמרה שרי אריסון, מתחיל בתוכנו.

ועכשיו לתמונות: