פתאום היום בבוקר הבנתי שיש לי אופי התמכרותי ( אם יש מילה כזו). ההארה הגיעה בעיקר מפני שבבוקר היה ארבע וחצי בבוקר, עת החצי הטוב יותר שלי קם לעבודה ואני קמתי איתו ותהיתי אם התותים שלי כבר נרקבו. אני, שהשמצתי את כל בעלי החוות בפייסבוק, ירדתי עליהם והוצאתי את דיבתם רעה, קמתי היום בארבע וחצי בבוקר ודאגתי שמא עטיני העיזים הווירטואליות שלי גדושים.כמה נמוך עוד אוכל לרדת? וזה לא רק החווה המטופשת הזאת, אני יכולה למנות ברגע זה לפחות עוד חמישה דברים מטופשים שאליהם התמכרתי בזמן האחרון.
ומילא החווה, לפחות שם אני פרודוקטיבית ולמיטב ידיעתי גידולי שדה אינם יכולים לגרום לנזק נפשי קבוע, אבל את תוצאות ההתמכרות הקשה שלי לאקטואליה המקומית והעולמית אני חשה על בשרי מדי יום. הצורך להיות מעודכנת בכל דקה הוא צורך כפייתי ומיותר, שמכניס אותי לחרדות קיומיות וגורם לי להיות כל כך מודעת להכל שזה כואב.
ויש לי עוד התמכרות שבה אני ממש מתביישת, אפילו שהיא טובה ותוצאותיה הן לרוב חיוביות- אני לא יכולה לשמוע מישהו שואל שאלה ולא לענות לו. בשנתיים האחרונות הפכתי ללשכת המודיעין בכל מקום אליו אני מגיעה. רוצים לדעת איזה קו נוסע לאן? תשאלו אותי. מה מחירה הממוצע של דירת 3 חדרים בגבעתיים בחודשים אוגוסט- דצמבר? כבר עשיתי את הסטטיסטיקה בשבילכם. אנשים מתקשרים אליי כשהם נאבדים בכביש ומייד אני מוצאת להם את הדרך. קישור לכתבה בנושא שבדיוק אתמול דיברנו עליו? כבר בדרך למייל שלך.
וזה עוד בסדר, אם מבקשים את עזרתי אני עוזרת, אבל מה שקורה לי כשמישהו שואל מישהו אחר ברחוב שאלה, כל שאלה לצורך העניין, זה כבר גובל בטירוף. אני לא מצליחה להתאפק, תמיד חייבת לענות. בשבועות האחרונים החלטתי לרסן את ההתנהגות הזאת ואני חייבת להודות שזה ממש קשה.אני כל כך אוהבת לעזור לאנשים, להיות מעורבת ולהרגיש שתרמתי, אבל גיליתי שהסיפוק שבהתאפקות גם הוא גדול.
מאיפה זה מגיע, הצורך האובססיבי הזה להיות כל הזמן מחוברת, מעודכנת, בעניינים? נראה לי שאני קצת חולת שליטה, והעובדה שאני יודעת ומיידעת נותנת לי איזה שקט נפשי, אבל יותר מזה אני חושבת שאני פשוט משועממת. יש דור שלם של אנשים בגילי, שכבר לא מחפשים עבודה לחיים כמו שהיה בדור של ההורים שלנו, שלא כל כך מהר עושים ילדים ונהנים מהחיים בזוגיות יציבה ומשכורת סבירה ונהיה איזה ואקום שההתמכרויות הקטנות האלו ממלאות .אולי זה ילדותי, אבל כיף לי להיות משוחררת מכבלי החיים הארציים.
אני לא אשקר- גם אותי מכה המחשבה פעם בכמה שבועות שחייבים כבר לקנות בית, ומה יהיה עם המשכנתא ומתי כבר יהיה איזה ילד שיקרא לי אמא, אבל בינתיים אני רואה הישרדות ומחפשת למה להתמכר כשהעונה תיגמר.
4 תגובות:
כמה שאת צודקת, ואל תתנצלי. תזכרי שאת חיה. לזה את קוראת חיים וזה יכול להיות משולב עם עוד דברים.
ממלאים את החלל. אבל איזה חלל אנחנו רוצים למלא?
אני חושבת שמה שמזין אותנו בחיים הוא החיוניות שלנו, ואולי למרים יש יכולות ענקיות לתת בעולם. לפיכך, תחשבי כמה גדול החלל שאת צריכה למלא, וכמה יעילה את חייבת להיות כל הזמן על מנת לספק את עצמך.
האם יש מרים מאושרת? אם כך, אין שום בעיה לתת ולעשות זאת עם חיוך.
תחשבי כמה את עוזרת לאותו בנאדם שתקוע על הכביש ובאמת לא יודע איך הוא יוצא מהמבוך הזה, ובטח שהוא לא באמת רוצה להתעסק עם הטלפון על מנת שיהיה ג'י פי אס, הוא יודע שהוא לא יהיה באמת מרוכז היכן שהוא נמצא. ואז, בגלל שיש חברה שתענה לו, הוא מצליח גם לנהוג וגם להגיע.
אז תגידי, אנחנו באמת צריכים את הטכנולוגיה בשפע?
את מה שלהורים שלנו לא היה..? אפשר גם להנות מהשפע שלהם, הוא היה ועדיין מדהים בתוך מסגרת השפע הרחבה שלנו, ככה פונים לחבר אמיתי ולא לחבר בדיוני.
בכמה קצת שלך ניתן לעזור בגדול לאחר, וזה יותר מדהים מכל לחיצת כפתור..
הבלוג הזה הוא אדיר ואני חושבת שאני אבקר בו הרבה. את כותבת מעניין ושנון. תתחדשי. ענתי ברזג.
תודה ממי, סוף סוף מישהו מגיב לי לבלוג תגובה רצינית. תמשיכי ליהנות!
לאח הגדול כמובן!!!!
דנה ר
ברור! אני כבר לא יכולה לחכות:-)
הוסף רשומת תגובה