אל תעירו את המפלצת

במסגרת עבודתי אני קוראת מדי יום את כל העיתונים המתפרסמים בעברית בארץ וגיליתי שזה גובה ממני מחיר נפשי כבד, שלא לדבר על הפרעת הקשב שפיתחתי מתוך הדפדוף הבלתי פוסק בעיתון תוך כדי ניסיון להדחיק את מה שאני קוראת. טיילתי הרבה בעולם, נחשפתי לתרבויות חדשות ועתיקות ולדרכי חשיבה שונות משלי, אבל רק כשיצאתי מהארץ וחייתי במקום אחר הבנתי כמה עצבניים החיים פה.
כשמדברים על הסכסוך הישראלי- ערבי ממהרים לתלות את ההתנהגות הישראלית הטיפוסית ( דחיפות בתור, אלימות שלא הייתה מביישת את מייק טייסון בשיא תהילתו, חוסר נימוס, נהיגה מוטרפת ועוד מהגועל הזה) בתוצאות הכיבוש ובהשפעתו על נפשנו העדינה. תרשו לי לחלוק על התאוריה הזו ולהציע הסבר אחר- אנחנו פשוט מגעילים.
עם כל הכבוד לכיבוש, אני בתור אזרחית גבעתיים הכבושה נתקלת בחיי היומיום במעט מאוד גילויים של אותו כיבוש משחית ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מקללת קללות עסיסיות עוד לפני שהכנסתי את המפתח לסוויץ' של היונדאי שלי. כשטיילתי בהודו אחרי הצבא, אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שכשאחזור אהיה בנאדם אחר, רגוע יותר. זה לא קרה.
אחרי שנה בטאיוואן בה האדיבות היא דרך חיים, אינספור תרגילים בסבלנות באדיבות סבתות חביבות שהחליטו ללכת בדיוק על אותה המדרכה בה בחרתי אני במהירות צב וסתם טאיוואנים שלא הבינו את הסינית הרצוצה שלי, נשבעתי שלא עוד! לעולם לא אקלל בכביש, לא אדחף בתור וגם אם חיי יהיו תלויים בזה לא אוציא מפי את המשפט הלקוי תחבירית: " אני, רק שאלה ".
אז אמנם הייתה לי תקופת צינון ( תרתי משמע) בה הסתובבתי כאן באופוריה וסיפרתי לכולם שאפשר לעשות את זה אחרת, וגם ככה אני מאלה שבדרך כלל נדחפים לפניהם בתור, אבל היום, שנתיים אחרי, אני מודה ומתוודה- גם בי חבויה המפלצת הישראלית, זאת שלא צריך לעשות הרבה רעש כדי להעיר אותה, אבל צריך המון סבלנות ואורך רוח כדי להחזיר אותה למקום רבצה.
קשה לי לשים את האצבע על מקור התוקפנות, אני יכולה רק לשער שזה איזשהו מנגנון של הגנה עצמית מפני שאר המפלצות אבל זה בבירור מקרה הביצה והתרנגולת- כל אחד יחליט לפי מה שנוח לו מה היה שם קודם המעצבנים או המעוצבנים. אני יודעת שזה נושא קצת כבד לפוסט ראשון, אבל זה מה שמעסיק אותי בימים אלו וחוץ מזה אני בונה על זה שרוב קוראיי לוקים גם הם בתסמונת ויציעו לי דרכים להתמודדות או אפילו נחמה רגעית...