אחד העם טאפאס

שלשום יצאנו לאכול בטאפאס בר החדש של יונתן רושפלד ברחוב אחד העם 27 בתל אביב. הגענו לשם כדי לחגוג את יום הולדתה של ש', כמו גם את אירוסיה הטריים לבחיר ליבה, וכן את הנסיעה המתקרבת בצעדי ענק להודו שלי ושל ה'. זו הייתה גם הזדמנות להשוות בין הטאפאס ברים של מדריד, ממנה חזרה ת' ולהבין אם אנחנו באמת קוסמופוליטיים כמו שאנחנו חושבים.
המסעדה מעוצבת בטוב טעם ומחולקת ל-3 ברים די גדולים ולמרגלותיהם מפוזרים עוד כמה שולחנות. התיישבנו בבר שבסוף המסעדה והברמנית שאלה אם אנחנו חוגגות משהו. ענינו שכן, וסיפרנו על האירוסין והיומולדת. היא אמרה ואני מצטטת: " אה, יופי, ואני בדיוק נפרדתי מחבר שלי אחרי שנתיים והייתי הומלסית עד אתמול, אבל מצאתי דירה אז אני אחגוג איתכן". טוב, חשבנו לעצמנו, קצת יותר מדי מידע, אבל אולי היא הייתה צריכה לשתף מישהו. מאוחר יותר, כשהיא לא הפסיקה לשתף אותנו בתחושותיה והגיגיה, שלא לדבר על זה שהיא התפלצנה עלינו ( ועל כך בהמשך), חשבנו שאולי זו אסטרטגיית השירות של המקום, לתת לסועדים תחושה של נוחות וחוסר רשמיות, כראוי לטאפאס בר. ש', שניחנה בהמון סטייל ובמעט סבלנות, לא כל כך אהבה את הגישה האובר ידידותית של הברמנית שלנו, וטרחה להפגין את זה , מה שהיה מאוד משעשע ( אותנו אם לא את הברמנית המסכנה).
בגזרת האוכל לא נרשמה התלהבות מטורפת, אבל אני לא יכולה להגיד שלא היה טעים. חומרי הגלם היו משובחים ( בעיקר שמן הזית), מגוון המנות היה גדול, ובנוסף היו ספיישלים שיצאו מהמטבח הפתוח לקול תרועת הטבחים וצלצולי פעמונים בכל 10 דקות בערך, מה שהוסיף לאווירת הקרנבל השמחה ששררה במקום.
עוד לפני שהזמנו אוכל, הברמנית הניחה לפנינו לחם שחור טרי וטעים עם עגבניות מגוררות על פומפייה עם שום, קרם חצילים מצוין ונשכני וצזיקי בלי המלפפונים, כולם טעימים מאוד ופותחים את התיאבון. כשביקשתי עוד מהעגבניות המגוררות הברמנית שלנו הביטה בי במבט משתומם, וממש לא הבינה מה אני רוצה ממנה. רק אחרי שחזרתי על המילה עגבניות 3 פעמים והצבעתי בידי על הקערה הריקה היא אמרה בטון מתנשא: " אה, את מתכוונת לסלסה" ואני אומרת, פאק איט, זה כולה עגבניות מגוררות בפומפייה, שתגיד תודה שלא ביקשתי עוד קצת מהרסק...
בכל מקרה, השיחוק של הערב היו מנת פאייה פירות ים, שהאורז שלה נצבע בשחור תודות לדיו דיונונים שגם נתן למנה טעם מובחן של פירות ים והיה פשוט מרומם נפש והקינוח הבנאלי משהו גלידה אמריקאית עם קראנץ' שוקולד שהיה שמימי וששמו לא רימז על התוכן ולו במעט. אני מקווה שאני לא מגזימה כשאני אומרת שזו הייתה הגלידה הכי טעימה שאכלתי בתל אביב.
המסעדה עדיין בהרצה ולכן אני לא ממהרת לשפוט אותה לחומרה, אבל אני חייבת להגיד שמישהו צריך לנענע את הברמנית שלנו וללמד אותה שאפשר לתת שירות נעים ולא מאיים גם מבלי לנדב כל כך הרבה מידע לא נחוץ, שלא לומר מביך לאורחים, ולכותבי התפריטים המחוננים- זו לא בושה לכתוב פחזניות ולא פרופיטרולים, ואם אתם כבר דורשים מהמלצרים שידעו את התפריט בעל פה, תשקיעו עוד 5 דקות ותלמדו אותם שפרופיטרול בישראלית זה פחזניה לטובת המתקשים ( אנחנו). אחד העם טאפאס הוא מקום שנראה שרבות הושקע בעיצוב המבנה והאווירה שלו ואכן כל כך נהנינו שכשיצאנו החוצה קצת הופתענו לגלות שאנחנו עדיין בתל אביב ולא במדריד או ברצלונה.

זה רשמי, אני היפוכונדרית!

מילדות אני זוכרת את ביקוריו התכופים של אבי בבתי חולים. הוא מעולם לא סבל ממחלה כלשהיא ( חמסה חמסה חמסה, טפו טפו טפו, שום בצל), אבל בלי ביקור חודשי בחדר מיון הוא פשוט איבד את זה. בהתחלה זה היה נורא מלחיץ, ואמא שלי כמו גם אחיי ואני לקחנו את זה קשה והיינו בטוחים שזהו, אנחנו עומדים לאבד את אבא. אבל משהתבגרנו, הבנו שזו מין תחינה לתשומת לב, אמנם מלחיצה, אבל אף פעם לא רצינית מדי. ממש כמו בשירו של מאיר אריאל " טרמינל לומינלט", זה באמת עשה לאבא טוב לראות דוקטור בחלוק לבן שואל אותו מה הוא מרגיש ומתי זה התחיל, והבדיחה בבית הייתה שכל רופאי המיון בחיפה כבר מכירים את אבא ויודעים איך "לטפל" בו.

לצערי, אני חוששת שאבא שלי הדביק אותי. קשה לי להודות בזה, ואני מבינה שאני נותנת פה נשק לבעלי לפחות ל-20 השנים הקרובות ( זאת בתנאי כמובן שהוא יתחיל לקרוא את הבלוג שלי בזמן הקרוב ושמוסד הנישואין לא יתמוטט עד אז), אבל גם אני היפוכונדרית. כל שיעול הוא חשד לשחפת שחטפתי בהודו ( בה הייתי כבר לפני 7 שנים, אבל מי סופר), כל צינון הוא שפעת חזירים מהסוג שמתים ממנו, כל פריחה היא מחלת עור כרונית וכל כאב ראש הוא גידול בפוטנציה.

בביקורי התכופים אצל רופאת המשפחה החדשה שלי, אני מזהה בעיניה את המבט המרחם שכמו אומר " אין לך כלום חמודה, את בטוחה שאת רוצה לעבור צילום עם המון קרינה מסרטנת"? אבל אני משכנעת את עצמי שאני חייבת לעבור את הצילום, ושהתועלת שבו תגבר על הנזק ומצטלמת. מה היא כבר יכולה לעשות בימינו, ימי הרפואה המתגוננת שבה כל רופא רק רוצה לכסות את התחת שלו? אז היא נותנת לי הפנייה ואני מרגישה תחושת הישג בלתי מוסברת.
בחודשיים האחרונים הייתי באינספור בדיקות שונות ומשונות, כולם ביוזמתי ועל פי בקשתי, אבל רק כשהבחנתי שכל הממתינים מסביבי נושקים לשנתם ה-81 הבנתי שיש לי בעיה. הרי כל תוצאות הבדיקות תמיד תקינות ( ראו חמסה לעיל), ואני בחורה צעירה ובריאה שחולה כמו כולם פעם בחורף בשפעת ולפעמים חוטפת דלקת גרון. מכיוון שחצי מהפתרון לכל הבעיות הוא ההכרה בהן, אני מכירה בבעייתי זו בריש גלי, ומקווה שזה יחייב אותי להפסיק לחפש תסמינים באינטרנט, להפסיק לקבוע תור לרופאת המשפחה כל שבוע, ובעיקר להפסיק להתלונן על כל מיני חוליים ומכאובים שהם כנראה באמת רק בראש.

אני בטוחה שזה יהיה קשה, אבל מהיום אני מפסיקה. נשבעת.

עוד פוסט בבלוג השני שלי

עוד אחד לאוסף, מקווה שתאהבו ושימו לב לוויכוח הקטן שנוצר בתגובות.

איזה יום שמח לי היום

לא יודעת מה זה, אולי הגשם, אולי החופשה המתקרבת בצעדי ענק, אבל אני אופטימית מאוד בזמן האחרון וכל מי שמכיר אותי יודע שאופטימיות היא לא בדיוק כוס התה שלי. על אף האיום האיראני, זיהום האוויר הכבד, האנשים העצבניים ברחוב והשחיתות הגואה בכל מוסד אפשרי במדינה, אני מבסוטה. סתם, חשבתי לשתף אותכם בהרגשה הזאת, שדי זרה ומוזרה לי, אבל היא עוטפת אותי בחום גדול גם עכשיו שקר ועושה לי טוב על הלב. אם אני אגלה איזה וירוס תקף אותי, אתם תהיו השניים לדעת אחרי ארגון הבריאות העולמי.

התחדשתי

אתמול בערב עלה הפוסט הראשון שלי במה שאני מקווה שיהיה שיתוף פעולה מוצלח ופורה ביני ובין הילה וליטל שאל הבלוג המקסים שלהן לא קשה להתמכר.
אתם מוזמנים לבקר, להתרשם ולהגיב.

די לפרובינציאליות, או שעליי לומר לקרתנות?

במסגרת יום הספר שלי, הוא יום שני ,אני רוצה לדבר על ספר ישראלי שקראתי לאחרונה ( שזה אירוע די נדיר כי אני בד"כ קוראת ספרות מתורגמת) ושמו הידרומניה, שנכתב על ידי אסף גברון. הספר הוא ספר מדע בדיוני, המתאר את ישראל בעוד כמאה שנה, מדינה שכל שנשאר ממנה הן הערים קיסריה וטבריה והמטבע השולט בה הוא היואן הסיני. אני לא אלאה אתכם בפרטים, וגם לא אהרוס לכם את חווית הקריאה, אבל בקצרה גברון כותב על מצב בו העולם כולו נשלט בידי תאגידי מים , שהופכים להיות מצרך נדיר ויקר והגורם למלחמות קיומיות בין גופים מסחריים ומדינות.
לצערי, גם הספר הזה אישש את הטענה שלי שאין ספרות מקור עברית איכותית בארץ, ובמהלך קריאת הספר של גברון, לא יכולתי שלא להשוות אותו לספריה המעולים של רות ל. אוזקי, שבמקרה תתארח בארץ בשבוע הבא. בספריה "שנת הבשרים שלי" ו"על פני הבריאה כולה" מתארת אוזקי גיבורות הפועלות לטובת עצמן, אבל מאחורי כל סיפור אישי מסתתרת אג'נדה חברתית מובהקת הקוראת תיגר בספר הראשון על תעשיית הבשר האמריקאית ( ומבטיחה שלעולם לא תסתכלו על סטייק באותה צורה) ובשני על תפוחי אדמה, לא סקסי, אבל מוכר. כמו אוזאקי, גם גברון בחר במיה ( כמו מאמה מיה) כגיבורה הראשית בספר, וכמו הגיבורה בשנת הבשרים שלי היא מוצאת את עצמה בהריון, לבד, מול כוחות הרשע התאגידיים.
אממה? בניגוד לספרים של אוזקי, אצל גברון הכל נשמע מאולץ, מזוייף. מי שמכיר יודע שרות אוזקי ערכה תחקירים מקיפים ביותר לפני שכתבה את ספריה, ושהם נשענים במידה רבה על עובדות מדעיות. אני לא אומרת שאין מקום לקצת פיקציה, בכל זאת ספרות, ועוד מדע בדיוני, אבל גברון עשה לעצמו חיים קלים בכל הנוגע לתעתיק של שמות, שלא לדבר על הערבוביה הבלתי נסבלת של שמות סיניים ויפניים ( שכמובן שולטים בעולם בעוד 100 שנה, איזה דמיון מפותח) ואם אתם שואלים אותי אין לו מושג עד היום מהו מה.
ונכון שלקורא הישראלי סינים או יפנים זה כמעט אותו הדבר, אבל יש שם בחוץ גם כמה קוראים קצת יותר אינטלגנטיים ( אני, אני) שנהיה להם שחור בעיניים למראה הקקפוניה הזאת. ומילא החלטת לקרוא להכל בשמות אקזוטיים כמו איישה ( רכב עתידי) או מנג ( עד עכשיו לא ברור לי מה זה בדיוק), אני לא אומרת שלספר צריך מקרא, אבל הסבר קצר היה עוזר, גם אם יהיה מובלע בתוך הטקסט בצורה מתוחכמת, אבל תחכום לא עלינו, כנראה היה גדול על גברון.ועוד דבר- גברון הוא גם מתרגם מאנגלית, וקשה להתעלם מכך שיש חלקים בספרו שנשמעים כאילו תורגמו מאנגלית לעברית, כשבעצם אין כל סיבה לכך וזה מוזר ובולט לרעה.
בקיצור, קשה לי מאוד לפרגן לגברון על הספר, אבל אני יכולה להגיד שהוא בסה"כ די זורם ( טוב נו, ספר על מים) ושהרעיון היה טוב, אבל נדרשה פה עבודת תחקיר קצרצרה כדי להעניק חווית קריאה שלמה יותר לקרציות אובססיביות שכמותי.

דירה להשכיר- גרסת 2009

אנחנו מחפשים דירה, ובניגוד לסיפור המפורסם של לאה גולדברג, השכנים הם הבעיה הכי קטנה שלנו. רק היום, בבדיקה מדגמית שערכתי ( התקשרתי ל-8 בעלי דירות) גיליתי שאין יותר דבר כזה דירה נורמלית. בכל מודעה יש איזה טריק מלוכלך שנועד לעוור את עיני השוכר הפוטנציאלי ולהביא אותו אל הנכס המבוקש, גם כאשר המרחק בין המציאות בדירה ובין המודעה שפרסם גדול כמרחק בין הקוטב הצפוני לדרומי. דירה בטעם של פעם מתגלה כדירה עם טעם של עובש, רחוב פסטורלי הוא רחוב שבשנות ה-50 פרח בו פרח ודירה משופצת היא דירה שבעליה החליטו בטובם לצבוע בה את המקלחת.

בדירה אחת החליטו בעלי הדירה הקודמים ( טוב שיש את מי להאשים) לקבוע את כיור המקלחת מחוץ למקלחת, ובעלת הבית הנוכחית ניסתה להרגיע אותי לפני הגעתי לדירה וביקשה ממני לא להיבהל כי יש בכניסה לבית כיור. היא גם אמרה שהיא מתכוונת לתחום את הכיור בקיר גבס משל היה יצירת אמנות עכשווית, ואני שואלת- אם גם לך זה לא נראה הגיוני, למה שלא תחזירי את הכיור למקומו המקורי? הפתרונים לאלילים.

ומילא בעלי הבתים המבוגרים, המנוסים שמנסים לדפוק אותך, אבל הטרנד החדש הוא כידוע לכל מי שקורא דה-מרקר לקנות דירה להשקעה. ומי קונה? אנשים בגילי, נושקים ל-30 שכנראה השתכנעו בפיקציית לקיחת המשכנתא ( הם עוד ישלמו על זה בריבית דריבית, טמבלים)ועכשיו הם מנסים לדפוק אותי בלי כל בושה ולמרות שהם בעצמם היו עד לא מזמן חסרי רכוש שנדפקו בידי בעלי הבתים שלהם.הם לא מתביישים להסביר לך בטלפון שהם קנו דירה להשקעה, ומה לעשות שמישהו צריך לכסות את תשלומי המשכנתא? והילד הזה הוא אני.

כך, אתמול ראיתי דירה של בחור בן 30, בעל בר בתל אביב, שלא שמע שהמהפכה ההודית כבר לא תגיע ומתעקש לטפח רסטות ארוכות ומפוארות. הוא זיין לי את המוח שעה על איזה בעל בית מעולה הוא הולך להיות, וכמה חשוב לו שהדירה תהיה במצב טוב. לזכותו ייאמר שהדירה שלו הייתה אחת הטובות שראיתי, אבל הפה שלו הפיל אותו. אולי אני נקמנית ואולי בקצב הזה אני לא אמצא דירה, אבל מי הוא שיתפוס עליי תחת ויפחיד אותי עם מילים ומושגים כמו ערבות בנקאית ומערכות מיזוג ממוחשבות בתוספת של 5%? אנחנו עוד ניפגש כשהדירה שלו תהיה מוצעת למכירה ע"י כונס נכסים..

וכך, אני נמצאת במצב שבו השאלה אם נאים השכנים בעיניי היא לוקסוס, ושוב מבינה כמה שונים הם חיינו כאן היום, במדינה אוכלת יושביה שמטילה על אזרחיה לבזבז את רוב משכורתם על שכר דירה ( כי אין עליו פיקוח) ואת יתרתה על היטל הבצורת הארור ( כי לא היה פיקוח).

פעם כתבה לאה גולדברג ספר ילדים שבמרכזו עמד הרעיון של שכנות טובה. היום, אם היה נכתב ספר דומה לדור הבא עלינו לטובה ( ובהזדמנות זאת אני קוראת לכל הנשים בסביבתי הקרובה- תסגרו את הרגליים ודי להתרבות המאסיבית, זה מלחיץ אותי) בטח הרעיון המרכזי בו היה ריבית הפריים הציורית על כל משמעויותיה.

ונסיים בברכת הבית, היו שלום, המפתחות בפנים.

שלום, אני מרים ואני מכורה. למה? רק תבחרו

פתאום היום בבוקר הבנתי שיש לי אופי התמכרותי ( אם יש מילה כזו). ההארה הגיעה בעיקר מפני שבבוקר היה ארבע וחצי בבוקר, עת החצי הטוב יותר שלי קם לעבודה ואני קמתי איתו ותהיתי אם התותים שלי כבר נרקבו. אני, שהשמצתי את כל בעלי החוות בפייסבוק, ירדתי עליהם והוצאתי את דיבתם רעה, קמתי היום בארבע וחצי בבוקר ודאגתי שמא עטיני העיזים הווירטואליות שלי גדושים.כמה נמוך עוד אוכל לרדת? וזה לא רק החווה המטופשת הזאת, אני יכולה למנות ברגע זה לפחות עוד חמישה דברים מטופשים שאליהם התמכרתי בזמן האחרון.
ומילא החווה, לפחות שם אני פרודוקטיבית ולמיטב ידיעתי גידולי שדה אינם יכולים לגרום לנזק נפשי קבוע, אבל את תוצאות ההתמכרות הקשה שלי לאקטואליה המקומית והעולמית אני חשה על בשרי מדי יום. הצורך להיות מעודכנת בכל דקה הוא צורך כפייתי ומיותר, שמכניס אותי לחרדות קיומיות וגורם לי להיות כל כך מודעת להכל שזה כואב.
ויש לי עוד התמכרות שבה אני ממש מתביישת, אפילו שהיא טובה ותוצאותיה הן לרוב חיוביות- אני לא יכולה לשמוע מישהו שואל שאלה ולא לענות לו. בשנתיים האחרונות הפכתי ללשכת המודיעין בכל מקום אליו אני מגיעה. רוצים לדעת איזה קו נוסע לאן? תשאלו אותי. מה מחירה הממוצע של דירת 3 חדרים בגבעתיים בחודשים אוגוסט- דצמבר? כבר עשיתי את הסטטיסטיקה בשבילכם. אנשים מתקשרים אליי כשהם נאבדים בכביש ומייד אני מוצאת להם את הדרך. קישור לכתבה בנושא שבדיוק אתמול דיברנו עליו? כבר בדרך למייל שלך.
וזה עוד בסדר, אם מבקשים את עזרתי אני עוזרת, אבל מה שקורה לי כשמישהו שואל מישהו אחר ברחוב שאלה, כל שאלה לצורך העניין, זה כבר גובל בטירוף. אני לא מצליחה להתאפק, תמיד חייבת לענות. בשבועות האחרונים החלטתי לרסן את ההתנהגות הזאת ואני חייבת להודות שזה ממש קשה.אני כל כך אוהבת לעזור לאנשים, להיות מעורבת ולהרגיש שתרמתי, אבל גיליתי שהסיפוק שבהתאפקות גם הוא גדול.
מאיפה זה מגיע, הצורך האובססיבי הזה להיות כל הזמן מחוברת, מעודכנת, בעניינים? נראה לי שאני קצת חולת שליטה, והעובדה שאני יודעת ומיידעת נותנת לי איזה שקט נפשי, אבל יותר מזה אני חושבת שאני פשוט משועממת. יש דור שלם של אנשים בגילי, שכבר לא מחפשים עבודה לחיים כמו שהיה בדור של ההורים שלנו, שלא כל כך מהר עושים ילדים ונהנים מהחיים בזוגיות יציבה ומשכורת סבירה ונהיה איזה ואקום שההתמכרויות הקטנות האלו ממלאות .אולי זה ילדותי, אבל כיף לי להיות משוחררת מכבלי החיים הארציים.
אני לא אשקר- גם אותי מכה המחשבה פעם בכמה שבועות שחייבים כבר לקנות בית, ומה יהיה עם המשכנתא ומתי כבר יהיה איזה ילד שיקרא לי אמא, אבל בינתיים אני רואה הישרדות ומחפשת למה להתמכר כשהעונה תיגמר.

חדר האוכל

אתמול אכלתי במסעדת חדר האוכל שבמשכן לאומנויות הבמה והייתה לי הארה לגבי הבלוג הזה. כמו שבחדרי האוכל בקיבוצים ( לפחות לפני ההפרטה, בה כל קיבוצניק הפך לבעל אדמות) מגישים בכל יום מנה מסוימת וכל הקיבוץ יודע מה יש לאכול ביום רביעי, כך בבלוגי החביב והצעיר, יוקדש כל יום לכתיבה על אחד מתחומי העניין העיקריים שלי, שבגדול הם אוכל, סין וספרים. אני מבינה כבר עכשיו שזה עשוי להיות תובעני ולא מתגמל אבל אני נחושה בדעתי לפחות להתחיל ולראות לאן זה הולך. והיום, יום שני יהיה יום הספר שלי. החודש קראתי שני ספרים, שעל שניהם קיבלתי המלצות חמות וקראתי ביקורות מפרגנות ומכל אחד מהם התאכזבתי מסיבה שונה.
הראשון היה אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי, ספר שמשך אותי לא רק בזכות הביקורות, אלא בעיקר תודות לשמו המדליק והכריכה המעניינת שלו ( כן כן, אני בוחרת את ספריי גם לפי הכריכה, בחורה שטחית שכמותי). מה שאכזב אותי בספר היה שהעלילה, שבמרכזה שוערת בניין נרגנת שמסתירה את עובדת היותה סופר אינטליגנטית כדי לא לערער את הקיבעון המעמדי הנהוג ( מסתבר) בצרפת, תובלה במיטב מהגיגי הפילוסופיה המערבית לדורותיה. למי שמכיר אותי ולמי שלא, אני לא סובלת פילוסופיה ועוד יותר מזה, אני לא סובלת שמשתמשים בה כדי רק להוכיח בקיאות וללא כל סיבה נראית לעין מלבד זאת. היה לי חבל, כי לספר היה פוטנציאל להיות כיפי וקולח, אבל מצאתי את עצמי בעיקר מרפרפת על ההגיגים הפילוסופיים שבו ומשתכנעת בפעם המיליון בשנים האחרונות שהצרפתים הם חתיכת עם דוחה, גזעני ומתנשא, אם כי שמחתי לגלות שהם לא שומרים את ההתנשאות שלהם רק לזרים, ומסוגלים להיות מגעילים באותה מידה גם לבני עמם.
השני היה לסיביר מאת פר פטרסון, סופר נורווגי, שהצליח להפוך סיפור על אהבת אח ואחות בימי מלחמת העולם השנייה לקרטיב לימון. למה קרטיב לימון אתם שואלים? כי קרטיב לימון זה קר ומגעיל. כל תיאור של קרבה או רגש בספר הוא כל כך מנוכר וקיצוני, שממש היה לי קשה לקרוא את הספר ולהזדהות עם מה שקורה בו מבחינה כלשהיא, וזה העציב אותי, אבל גם שימח, כי סוף סוף אני רואה בחיוב את הטמפרמנט של הארץ הזאת, ומבינה שאם הייתי נולדת בנורווגיה או סתם מתאהבת באיזה נורווגי ועושה רילוקיישן בעקבותיו, הייתי בטח נובלת כבר בשבוע הראשון, אם לא משעמום אז בטח מקור.

משטרת המחשבות וצנזורה ברשת

אוף! אי אפשר לקרוא את הבלוג שלי בסין! ואני חשבתי שאני מבינה משהו בסינים, אבל לא לקחתי בחשבון שגוגל משתפים פעולה עם האויב ( המפלגה הקומוניסטית לצורך העניין) ולכן כל חבריי ומכרי בסין, שאיתם קיוויתי לעשות שיתופי פעולה בבלוג הזה, פשוט לא יכולים לקרוא אותו. אני שונאת קומוניסטים ( בהטעמה של הדרדס רגזני)!

שושנה בין החוחים

אתמול ראיתי הישרדות כהרגלי ואני חייבת לציין שהדס מתגלה כשחקנית האהובה עליי במשחק. ממש כפי שניבא ישעיה " תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס" ( ישעיה, נה, יג), מתוך הסחלה האנושי שליהקו שם, באמת מתחת לכל ביקורת, עולה הדס ומצטיירת בתור בחורה חיובית, עם המון שמחת חיים ובעיקר בתור היחידה שנהנית מזה שהיא פאקינג נמצאת באחד האיים הטרופיים השווים על הכדור שלנו.
בלי בכיינות, בלי תככים ועם דיקציה מושלמת הדס מפלסת את דרכה בין נעצוצים וסרפדים ( ואני עדינה) כמו זיו הדוחה וליעד הערסית, ובכל פרק אני אוהבת אותה יותר. היא בדיוק הטיפוס שמדגים את עקרון הקרמה - היא מחייכת והחיים מחייכים אליה, אמנם כרגע רק בתרמוס עם קפה וקרואסונים אבל אם היא תמשיך כך וההודים צודקים, היא עוד עשויה להגיע רחוק במשחק.
לפרופיל של הדס באתר הישרדות לחצו http://survivor.nana10.co.il/Category/?CategoryID=400456

אל תעירו את המפלצת

במסגרת עבודתי אני קוראת מדי יום את כל העיתונים המתפרסמים בעברית בארץ וגיליתי שזה גובה ממני מחיר נפשי כבד, שלא לדבר על הפרעת הקשב שפיתחתי מתוך הדפדוף הבלתי פוסק בעיתון תוך כדי ניסיון להדחיק את מה שאני קוראת. טיילתי הרבה בעולם, נחשפתי לתרבויות חדשות ועתיקות ולדרכי חשיבה שונות משלי, אבל רק כשיצאתי מהארץ וחייתי במקום אחר הבנתי כמה עצבניים החיים פה.
כשמדברים על הסכסוך הישראלי- ערבי ממהרים לתלות את ההתנהגות הישראלית הטיפוסית ( דחיפות בתור, אלימות שלא הייתה מביישת את מייק טייסון בשיא תהילתו, חוסר נימוס, נהיגה מוטרפת ועוד מהגועל הזה) בתוצאות הכיבוש ובהשפעתו על נפשנו העדינה. תרשו לי לחלוק על התאוריה הזו ולהציע הסבר אחר- אנחנו פשוט מגעילים.
עם כל הכבוד לכיבוש, אני בתור אזרחית גבעתיים הכבושה נתקלת בחיי היומיום במעט מאוד גילויים של אותו כיבוש משחית ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מקללת קללות עסיסיות עוד לפני שהכנסתי את המפתח לסוויץ' של היונדאי שלי. כשטיילתי בהודו אחרי הצבא, אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שכשאחזור אהיה בנאדם אחר, רגוע יותר. זה לא קרה.
אחרי שנה בטאיוואן בה האדיבות היא דרך חיים, אינספור תרגילים בסבלנות באדיבות סבתות חביבות שהחליטו ללכת בדיוק על אותה המדרכה בה בחרתי אני במהירות צב וסתם טאיוואנים שלא הבינו את הסינית הרצוצה שלי, נשבעתי שלא עוד! לעולם לא אקלל בכביש, לא אדחף בתור וגם אם חיי יהיו תלויים בזה לא אוציא מפי את המשפט הלקוי תחבירית: " אני, רק שאלה ".
אז אמנם הייתה לי תקופת צינון ( תרתי משמע) בה הסתובבתי כאן באופוריה וסיפרתי לכולם שאפשר לעשות את זה אחרת, וגם ככה אני מאלה שבדרך כלל נדחפים לפניהם בתור, אבל היום, שנתיים אחרי, אני מודה ומתוודה- גם בי חבויה המפלצת הישראלית, זאת שלא צריך לעשות הרבה רעש כדי להעיר אותה, אבל צריך המון סבלנות ואורך רוח כדי להחזיר אותה למקום רבצה.
קשה לי לשים את האצבע על מקור התוקפנות, אני יכולה רק לשער שזה איזשהו מנגנון של הגנה עצמית מפני שאר המפלצות אבל זה בבירור מקרה הביצה והתרנגולת- כל אחד יחליט לפי מה שנוח לו מה היה שם קודם המעצבנים או המעוצבנים. אני יודעת שזה נושא קצת כבד לפוסט ראשון, אבל זה מה שמעסיק אותי בימים אלו וחוץ מזה אני בונה על זה שרוב קוראיי לוקים גם הם בתסמונת ויציעו לי דרכים להתמודדות או אפילו נחמה רגעית...