עידו ויונית מתחתנים

כן כן, נהג המונית השרמנטי ביותר בלבנט ונסיכת הקרח החליטו לסגור את הבסטה (או את המונה אם תרצו) ועל הבוקר התבשר עם ישראל על השינוי הדרמטי במצבת הרווקים הנחשקים. כמובן שאני מאחלת לזוג מזל טוב והמון אושר (עם העושר הם יסתדרו גם בלעדיי), אבל לא יכולתי להתעלם מהסיקור בנושא הרה הגורל. מעריב הקדישו לידיעה הפניה בעמוד השער ומחצית מעמוד האמצע ואלו המילים שפתחו את הידיעה שכתב ערן סויסה: " לוי קיבלה אתמול את המתנה הכי טובה שיכולה הייתה לבקש ליום הולדתה ה‭,33-‬ לאחר שרוזנבלום ‭(34)‬ הציע לה נישואים".
עכשיו, מדובר בבחורה שראיינה בשבוע שעבר את אובמה ועשתה עבודה מצוינת אם יורשה לי, ומר סויסה חושב שפסגת חלומותיה של האישה האסרטיבית והרהוטה הזו ( בשלוש שפות לפחות) הייתה להתחתן עם מר רוזנבלום, שהוא ללא ספק אחד הגברים השווים שהנפיקה לנו הארץ הזאת, אבל עדיין " המתנה הכי טובה שיכולה הייתה לבקש ליום הולדתה ה-33 ? " למה הוא לא כתב שזו המתנה הכי טובה שיכל עידו רוזנבלום לקבל?
 הרי ברור שאם היינו משווים את קורות חייהם של השניים בעילום שם ומין, הרזומה של לוי היה עולה על פועלו של עידו עשרות מונים. אממה? בעיני סויסה וכנראה גם בעיני רוב גברי ארצנו, לוי היא האישה הקטנה שחייה ללא נישואים הם כקליפת השום, חסרי משמעות ותוחלת בלי גבר חזק שיתמוך בה עת היא חוזרת מותשת אחרי הגשת המהדורה. הרי רק שתהיה יונית אישה נשואה היא תתאים לשטנץ המוכר לנו. מוכשרת ומוערכת ככל שתהיה, רק הטבעת שלפי השמועה ענד לה עידו אמש, היא זו שנותנת לה הכשר. עכשיו היא הצליחה באמת. עשתה את זה בגדול.
אם מצרפים לזה את הדיווחים מאתמול על יו"ר נשות הכותל שנעצרה כי אחזה בספר תורה ברחבת הכותל ובכך הפרה את פסיקת בג"ץ בנושא, קשה שלא לתהות מתי נחליף את שם המדינה לישראליסטן ונפסיק להעמיד פנים שאנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אישה עדיין נחשבת טמאה בחוגים מסוימים, ובחוגים נאורים יותר, סתם קלת דעת ( עיין ערך האדון סויסה מהפסקה הראשונה).
מתי יפנימו הגברים מסביבנו שאנחנו לא כאן כדי להיות מכונות ילודה, הנקה ושירותי קייטרינג לבעל ולילדים? מתי הם יפנימו שאנחנו אזרחיות שוות זכויות וחובות, שרוצות להגשים את עצמן ועושות את זה בלי להתנצל ובלי להביט לאחור בצער? מתי נוכל להפסיק להצדיק את עצמנו על שאנחנו נושקות ל-30 אבל עדיין לא מרגישות מוכנות להיות אמהות, סתם כי כיף לנו לחיות את החיים בדיוק כמותם, מבלי לחשוב על הילד שמחכה בבית ולא בגלל שיש לנו בעיות פוריות?
אני לא פמיניסטית גדולה ומעולם לא שרפתי חזיה, אבל קצת נמאס לי להרגיש שאני אזרחית סוג ב' במדינה שבה שירתתי שירות צבאי מלא ואני משלמת לה מסים ממיטב כספי, רק בגלל שנולדתי אישה. אם אני מספיק טובה כדי לממן את הכוללים ואת מוסדות החינוך החשוכים של אחיי החרדים, אני בטוחה בזכותי להחזיק את ספר התורה ברחבת הכותל.
אני די משוכנעת שעם כל ההתרגשות מהחתונה הקרבה יונית לא שמה לב למה שכתב ערן סויסה, וגם אם כן, היא בטח לא סופרת ידיעות עיתונאיות מהסוג הרכילותי. אבל אני שמתי לב,  ובשם כל הנשים החזקות והעצמאיות שאני מכירה אני אומרת- עידו הוא זה שזכה, באחריות.

טאיוואן על המפה

לכבוד שבוע הספר העברי ובסימן העמקת שורשיי בארץ והפנמת העובדה שכאן אני וכאן כנראה גם אשאר בשנים הקרובות ,פינקתי את עצמי החודש בספרי מקור, ביג דיל למישהי שקוראת רק ספרות מתורגמת מאז שהחליטה שספרות ישראלית זה נחות. אבל אחרי המשט, הפגנות החרדים האחרונות והצטרפות למעגל קורבנות פקידי המשכנתאות ושרירות הלב של סטנלי פישר, החלטתי לתת עוד צ'אנס לסופרים ישראלים שכותבים בשפה האהובה עליי. אז רכשתי ספרים שנראה לי שייצגו היטב את הרוח הישראלית העכשווית כמו" חיי מדף "של נעה ידלין, "גוף שני יחיד" של סייד קשוע וכמובן איך אפשר בלי "פתאום דפיקה בדלת "של אתגר קרת?

בינתיים התוצאה היא תיקו 1:1 בהשאלה מעולם המונדיאל שכבש את כל בתי השכנים, עד כדי תקיעת וובוזלות נלהבת ממש בחלון ממול. אחת לטובתי ולהנחה שלי שספרות ישראלית (או יותר נכון סופרים ישראלים ) לא יודעים מה הם רוצים מעצמם וכפועל יוצא אנחנו לא מבינים מה הם רוצים מאיתנו, כפי שהוכח בספרה של ידלין. הסיפור דווקא נשמע מבטיח, ובתחילת הקריאה הצליחה ידלין לשמור על סף מתח ראוי, אבל בסוף כמו שקורה למיטב שחקני נבחרת ישראל בכדורגל ( לא יודעת מה יש לי היום), נדמה שהתעייפה והחליטה למרוח לנו סוף מופרך ולא מעניין בעליל בשני העמודים האחרונים של הספר.

שלא כמו בספר המתח המעולה לטעמי " נערה עם קעקוע דרקון", שעלילתו כמו בספרה של ידלין, מתרחשת ברובה בחדרי עורכים ובמערכות עיתונים, אצל ידלין אין את הקסם הזה שגורם לך לא לרצות להניח את הספר מהיד. העלילה ממצה את עצמה מהר מאוד, הדמויות שטוחות וסטראוטיפיות ואינן מעוררות הזדהות בכלל, ונדמה שהיא יכלה לכתוב את אותו ספר ב-150 עמודים בלבד, אם הייתה נמנעת מלחזור על אותם פרטים משעממים שוב ושוב ושוב. בליסבת סלאנדר, גיבורת נערה עם קעקוע דרקון, אי אפשר שלא להתאהב כבר בעמוד 20 בספר, ובעמוד 40 כבר רציתי להציע לה נישואין. אבל און הוכבאום? גיב מי א ברייק, רק השם גורם לי לפהק. מרוב מאמץ להפוך את דמותו של סגן עורך המוסף הספרותי למסתורית, יוצא שעד עמוד 302 אני לא ממש מבינה מה הקטע שלו, ואז ככה סתם, נגמר לי הספר.

אני דווקא אוהבת את טוריה הנשכניים של ידלין במוסף התרבות של מעריב וציפיתי שהספר יהיה כתוב באותו סגנון, בעיקר שהביקורות הבטיחו כתיבה שנונה ומצחיקה ( אולי כי כותביהן, שהם עצמם מצויים בנבכי העולם עליו כתבה, חשב כל אחד מטעמו שהוא יודע בדיוק על מה היא מדברת, אבל טיבן של בדיחות פנימיות הוא להישאר נחלתן של מיעוט מצומצם הנמצא בסוד העניינים). בפועל, לא זכור לי שעלה על שפתיי חיוך מתחילת הספר ועד סופו ( 302 עמודים מתישים למי שפספס), ואם הייתה שנינות היא פסחה עליי.

את הנקודה לרעתי מקבל אתגר קרת. אפשר להתווכח על השטיקים והטריקים שלו, אבל על הנוסחה ( המנצחת, מה לעשות) של קח דמויות שוליים, חבר להן דיבור ישראלי סופר עכשווי ואיזה טוויסט מופרע, הוסף בסוף משפט שיבעט לך בבטן והרי לכם ספר שראוי שיתורגם לכמה שיותר שפות למען יראו ויראו. קרת מצליח כמעט בכל הסיפורים שקראתי עד עכשיו, להצחיק, לרגש ולהפתיע אותי, ולהזכיר לי שהשפה העברית יכולה להיות מגניבה וסקסית, למי שיודע להשתמש בה.

עכשיו אתם בטח תוהים מה הקשר בין הכותרת של הפוסט לתוכנו? אז ככה, גם ידלין וגם קרת מזכירים את טאיוואן בספריהם, כל אחד מסיבותיו שלו, ואף אחד מהם לא בהקשר של מייד אין טאיוואן, עובדה ששימחה אותי וריגשה אותי יותר משיוכל זר להבין.