הודו לאווטאר כי טוב

אז היינו בהודו, היה חלום. אני מתקשה לתאר במילים את תחושת החופש שהציפה אותנו כמעט מיד כשנחתנו ( לולא התמקחות עם בעל הגסט האוס החמדן וההיסטריה הרגעית שפקדה אותי בדרך מהשדה לחוף, הייתי כותבת מיד). הודו נותנת לך סוג אחר של חופש, חופש ללא תנאי אם תרצו. המוח שלי היה ריק ממחשבות לאורך כל החופשה, דבר נדיר למוח קודח וחופר כמו שלי, והמחשבה העמוקה ביותר שחצתה אותו הייתה מאזה או למון סודה עם הארוחה? ממש המלט.

אין לי הרבה מה לספר, בכל זאת חופשת חופים לא מספקת חוויות מסעירות במיוחד, אבל קיבלתי כמה תובנות מהמסע הזה, באמצע החיים, העבודה, המשכנתא והמחשבות על עתידי בעולם הזה:

• הודו השתנתה. המון. גם ההודים השתנו. מאוד. אחרי הסתובבויות נרחבות בסין, עוד מעצמה בשינוי, הבנתי שלהודים יהיה הרבה יותר קשה מלסינים. מלוכלכת ומפגרת, את זה כבר הבנתי בסיבוב הראשון, אבל בהתנהלות ההודית יש משהו שמוציא אותך משלוותך. בניגוד לסינים, שתפסו כיוון והם רצים איתו, ולפחות למראית עין יש להם שליטה מוחלטת במסלול שאליו הם מכוונים, בהודו יש הרגשה שאף אחד לא זז לשום מקום. כולם מחכים שמישהו אחר יתחיל, יעשה צעד ויסמן לשאר ללכת אחריו. ובכלל, משיחות עם המקומיים עולה התחושה שגם אם יעבדו הכי קשה, ייזמו ויגדילו ראש, לא הרבה מצפה להם בסוף הדרך.
• הדמוקרטיה, זה מה שמעכב אותם, החלטתי. אם לממשלה ההודית הייתה יותר שליטה על אזרחיה, הודו הייתה שונה היום. אחר כך חשבתי שהודו לא הייתה מה שהיא לולא הדמוקרטיה, כי אין עוד ארץ בעולם שבה חיים בפלורליזם דתי מטורף והזוי שכזה, בשלום יחסי ובקבלה אינסופית. כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, הדייג- דייג, הסאדו-סאדו והמלצר-נפאלי. לממשלת הודו יש אתגר אדיר לפניה, עם אוכלוסיה עניה ברובה שגודלת בקצב מטורף, בלי תשתיות חשמל ומים ראויות ועם תנאי היגיינה ירודים צריכה המדינה הענקית להתמודד עם שינויים גלובליים מטורפים.
• התיירות הרסה את הודו, חשבתי כשהגעתי לחופים בהם ביקרתי לפני 7 שנים ונראו לי כמו הבתוליות בהתגלמותה. היום הם נראים כמו מחנה הפליטים בלטה ( לא הייתי שם, אבל ככה אני מדמיינת מחנה פליטים). היה כואב לראות את הוויתור של אנשי כפר דייגים קטן ושקט שנודע בשם ארמבול על שפיותם לטובת בצע כסף. בין בתי הכפר הקימו המקומיים מאות האטים מקש, שיוצרים סימטאות מטונפות ( תמיד זאת הייתה חזירייה) וצרות. החוף עצמו, מנוקד במיטות שיזוף (?!) וברוכלים נודניקים כמו נסוג מבושה על מה שעוללו לו ואיבד מיופיו שנודע למרחוק. פלולים, עוד פנינה תיירותית נראה היום כמו אילת, כשאת הערסים החליפו הודים עשירים עם ג'יפים ממומבאי, ואת הדייגים החליפו מקבצי נדבות. אז נכון, עדיין יש חופים לא נגועים, מדהימים ומסעירים את הדמיון, אבל אני לא מעזה לכתוב את שמם פה, פן ייכנעו גם הם למלתעות ה"קידמה", שבגואה מיוצגת נכון להיום במקלחת בתוך ההאט, אמנם בלי מים חמים, אבל מקלחת.

אתמול ראינו את הסרט המדובר אווטאר וכל המחשבות שהודחקו בהודו לפינה נשכחת במוחי הציפו אותי מחדש. הסרט מדהים, אין ספק והאפקטים כבשו גם אותי, סרבנית מד"ב מושבעת. אבל דווקא סיפור העלילה, על כל פשטנותו ופשטותו, עשה לי משהו. נהייתי רגשנית לעת זיקנה. פתאום הבנתי שבניגוד להודים שפגשתי אני לא יכולה להיות יותר חלק מהרוב הדומם. שגורלי ועתידי, ועתיד ילדיי ( העתידיים, אמא) נתון כולו בידי, והאחריות כולה שלי להפוך את העולם הקטן שלי לנסבל, אם לא טוב יותר. אם נמשיך להגיד ש"ככה זה, אין מה לעשות" משפט שאני מוצאת את עצמי אומרת ביום ממוצע מליון פעם, ולא נעשה כלום, מצבנו לא ישתפר אלא רק ילך ויחמיר. אני עוד לא יודעת לאן לקחת את זה ומה לעזאזל לעשות עם התובנה הזאת, אבל אני הקטנה רוצה שינוי! והשינוי, כמו שאמרה שרי אריסון, מתחיל בתוכנו.

ועכשיו לתמונות: