את סוף 2010 ביליתי בשבועיים מדהימים בטאיוואן. לפני שנסעתי אמר לי קולגה שבטח הנסיעה הזאת תוציא לי את הג'וק הטאיוואני מהראש, וכשאחזור אהיה ממוקדת יותר בעתיד ואשתחרר מהתסביך הטאיוואני שלי.
זה לא קרה.
כל כך נהניתי שם, הרגשתי שהחיים מאירים לי פנים, אכלתי את האוכל הטעים ביותר שאכלתי זה שנים ( סליחה, אמא), אנשים חייכו אליי ברחוב והיו נחמדים כפי שאף עם לא נחמד והכי חשוב- שמעתי סינית כל הזמן. אבל גם בשיא החוויה לא יכולתי להימנע מלהשוות את איכות החיים , יוקר המחייה ותודעת השירות לאלו שבישראל ומה אני אגיד לכם חברים? מצבנו בכי רע.
מהטיול בטאיוואן חזרתי עם מסקנה אחת - הטאיוואנים יודעים לחיות, יודעים מה חשוב בחיים ( בריאות,משפחה ואוכל, לא בהכרח בסדר הזה) ובעיקר- דואגים לאזרחים שלהם לפני הכל ולמרות הכל. למי שלא יודע, טאיוואן וישראל מאוד מזכירות אחת את השניה: הראשונה קמה כמדינה עצמאית (דה יורה) ב-1949 והשנייה ( דה פקטו, או שמא עליי לומר פקקטו) ב-1948. שתי המדינות בעלות שטח קטן יחסית, אמנם טאיוואן גדולה מישראל אך מאוכלסת בעיקר באיזורי החוף בשל טופוגרפיה הררית. שתי המדינות ניצבות בפני איומים חוזרים ונשנים של שכנותיהן- טאיוואן מאוימת ע"י סין, שמעולם ולדעתי גם לעולם לא תוותר על טענתה על הטריטוריה, ולו בגלל שזה יפתח פתח לתקווה לטיבט ולסינג'יאנג בעלות שאיפות עצמאות משלהן. ישראל אין צורך להזכיר, אינה חביבת השכנות ולצערי בשנים האחרונות נראה שאנחנו עושים הכל כדי לא להתחבב גם על שכנים רחוקים יותר.
כמו הישראלים, גם הטאיוואנים מקדשים את חיי המשפחה ואת האוכל, ויש הטוענים שאמא טאיוואנית היא האמא של האמא הפולנייה, טענה שמצדיקה את עצמה ברוב המקרים בהם נוכחתי. אממה? בעוד שהטאיוואנים החליטו לקחת לימונים ולהפוך אותם ללימונדה, אנחנו פה בישראל לקחנו את הלימונים והחלטנו להטיח אותם זה בזה. אולי יוצא מזה מיץ, אבל הטעם מעופש. אני לא מיתממת ואני מודעת היטב לכך שהאיום הצבאי על טאיוואן ( 1300 טילים המכוונים לעבר האי 365 ימים בשנה) הוא יותר סמלי מממשי. אני יודעת גם שישראל נאבקת על תדמיתה בזירה הבינלאומית נוכח דעות קדומות ואנטישמיות הולכת וגוברת ( תחת מסווה של אנטי- ציונות, הבון טון החדש),שטאיוואן מעולם לא ניצבה מול שכמותם וכנראה שגם לא תוצב, היא פשוט לא עד כדי כך אטרקטיבית בעיני מובילי דעת הקהל העולמית.
ובכל זאת, נדמה לי שהטאיוואנים הצליחו, בעבודת רגליים מאומצת ועם הרבה סבלנות השמורה רק לסינים שמבינים שהם בסה"כ נקודה על הרצף ההסטורי, למצב את עצמם כמדינה מפותחת ומשגשגת, שלא צריכה להתנצל בפני אף אחד על קיומה ושדואגת לרווחת אזרחיה כפי שישראל לעולם לא תדאג.
כשהלכתי ברחובות טייפה הרגשתי שהכל בעדי: התחבורה הציבורית הייתה ללא רבב- אוטובוסים המחוברים לרשת GPS המודיעה לממתינים בתחנה בעוד כמה זמן יגיע האוטובוס הבא, רכבת תחתית שמאז ביקורי האחרון נוספו לה שני קווים חדשים, שקרונותיה נקיים ונעימים ושהממתינים לה עומדים בתור מסודר ונותנים ליורדים ממנה לרדת ( !!) לפני שהם עולים. הרחובות היו נקיים, השילוט לכל מקום היה ברור ( גם לאלו שאינם קוראים סינית, בכל יציאה מתחנות הרכבת ניצבים שלטים ומפות באנגלית לנוחיות המבקרים) והאנשים היו סופר נחמדים, לפעמים הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאנשים יכולים להיות כל כך מסבירי פנים לזרים גמורים, שתכלס לא יוצא להם מהם כלום ( כן, כן, זה מה שהציניות הישראלית עשתה לי).
חזרתי לטאיוואן אחרי שלוש שנים שלא הייתי בה. בשלוש השנים האלו התחלף השלטון בטאיוואן, היחסים עם סין התחממו והטאיוואנים החליטו שבמקום לטפח את היריבות עם שכנתם ההולכת ומתחזקת , הם הולכים לנצל את הקרבה ליבשת ואת ההיכרות שלהם עם התרבות והשפה הסינית כדי להרוויח, גם כסף וגם שקט נפשי. הם חתמו עם סין על שורת הסכמים המיטיבים עם טאיוואן והופכים אותה לגשר עבור חברות זרות המבקשות לעשות עסקים עם סין, פתחו את טאיוואן לתיירים סיניים המציפים את הרחובות ומעשירים את הקופה הציבורית והפרטית בכסף רב. נראה לי שזה מה שנקרא שלום כלכלי, הטאיוואנים והסינים לא זנחו את עקרונותיהם לגבי הסכסוך הטריטוריאלי, הם פשוט הניחו אותם בצד והחליטו להתמקד בהטבת מצבם הכלכלי. כמובן שתושבי טאיוואן הם המרוויחים הגדולים מהעניין.
כשהלכתי ברחובות טאינאן, הבירה ההיסטורית של טאיוואן, ומסביבי שלושה חברים אוחזים בסמארטפונים מתוצרת HTC שלהם מנסים למצוא איזו מסעדה ע"י שימוש ברשת האלחוטית המרשתת את טאיוואן כולה, לא האמנתי עד כמה מתקדמת הטכנולוגיה הטאיוואנית. בעוד אני כותבת שורות אלו, אני מתבשרת כי עכשיו אפשר לגלוש בחינם גם באוטובוסים. ואצלנו? גורנישט מיט גורנישט, כדי לקבל אינטרנט אלחוטי רציף וזמין נצטרך להפקיד בידי החברות הסלולריות מאות שקלים בחודש, וגם זה אחרי שחיכינו שעות במשרדיהם והתחננו ליחס הוגן, או לפחות לנציג רהוט שיבין שבלעדיי לא תהיה לו עבודה.בטאיוואן בניגוד לישראל יש תחרות בריאה והזוכים הם הצרכנים. יש המון בנקים ואין עמלות, יש המון חברות תקשורת ועבור כבלים, תקשורת ביתית וסלולרית לא תדרשו לשלם יותר מ-150 שקלים בחודש, סכום שלא מגרד את חשבון הבזק החודשי שלי. ישראל מעצמת הייטק? הצחקתם אותי.
אני שוב מסייגת ואומרת שהאתגרים מולם ניצבת ישראל קשים ומורכבים יותר מאלו מולם ניצבת טאיוואן, לפחות מן הבחינה הביטחונית, אבל קצת נמאס לי שבשם הביטחון מזניחים פה את כל תחומי החיים האחרים. אני בטוחה שגם עם האתגרים הבטחוניים אפשר להפריש מעט מן התקציב השנתי לטובת חינוך, בניית כבישים חדשים, הנחת תשתיות לאינטרנט אלחוטי בחינם לרווחת המדינה המקושרת ביותר בעולם, שיפור השירות הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי ( מצידי שייפתחו קורסים ללימוד יחס נאות ללקוחות שבזכותם אתה מתפרנס - אני מוכנה להרצות שם) ועוד דברים שמשום מה נראים לנו בארץ כמותרות ולא כשירותים חיוניים המגיעים לנו בתור אזרחים משלמי מיסים.
והאוכל? אח, האוכל. על זה צריך לכתוב פוסט נפרד, אבל בינתיים, אתם יכולים לראות תמונות כאן.
***את הפוסט הזה כתבתי ממש כמה ימים אחרי שחזרתי מטאיוואן ולא פרסמתי. אבל היום, אחרי סדרת הכתבות המעולה של נדב איל במוספשבת של מעריב הרגשתי שאני חייבת לתת לו רוח גבית, וגם דוגמה למדינה שכן עשתה הרבה ממה שהוא מטיף לו.
זה לא קרה.
כל כך נהניתי שם, הרגשתי שהחיים מאירים לי פנים, אכלתי את האוכל הטעים ביותר שאכלתי זה שנים ( סליחה, אמא), אנשים חייכו אליי ברחוב והיו נחמדים כפי שאף עם לא נחמד והכי חשוב- שמעתי סינית כל הזמן. אבל גם בשיא החוויה לא יכולתי להימנע מלהשוות את איכות החיים , יוקר המחייה ותודעת השירות לאלו שבישראל ומה אני אגיד לכם חברים? מצבנו בכי רע.
מהטיול בטאיוואן חזרתי עם מסקנה אחת - הטאיוואנים יודעים לחיות, יודעים מה חשוב בחיים ( בריאות,משפחה ואוכל, לא בהכרח בסדר הזה) ובעיקר- דואגים לאזרחים שלהם לפני הכל ולמרות הכל. למי שלא יודע, טאיוואן וישראל מאוד מזכירות אחת את השניה: הראשונה קמה כמדינה עצמאית (דה יורה) ב-1949 והשנייה ( דה פקטו, או שמא עליי לומר פקקטו) ב-1948. שתי המדינות בעלות שטח קטן יחסית, אמנם טאיוואן גדולה מישראל אך מאוכלסת בעיקר באיזורי החוף בשל טופוגרפיה הררית. שתי המדינות ניצבות בפני איומים חוזרים ונשנים של שכנותיהן- טאיוואן מאוימת ע"י סין, שמעולם ולדעתי גם לעולם לא תוותר על טענתה על הטריטוריה, ולו בגלל שזה יפתח פתח לתקווה לטיבט ולסינג'יאנג בעלות שאיפות עצמאות משלהן. ישראל אין צורך להזכיר, אינה חביבת השכנות ולצערי בשנים האחרונות נראה שאנחנו עושים הכל כדי לא להתחבב גם על שכנים רחוקים יותר.
כמו הישראלים, גם הטאיוואנים מקדשים את חיי המשפחה ואת האוכל, ויש הטוענים שאמא טאיוואנית היא האמא של האמא הפולנייה, טענה שמצדיקה את עצמה ברוב המקרים בהם נוכחתי. אממה? בעוד שהטאיוואנים החליטו לקחת לימונים ולהפוך אותם ללימונדה, אנחנו פה בישראל לקחנו את הלימונים והחלטנו להטיח אותם זה בזה. אולי יוצא מזה מיץ, אבל הטעם מעופש. אני לא מיתממת ואני מודעת היטב לכך שהאיום הצבאי על טאיוואן ( 1300 טילים המכוונים לעבר האי 365 ימים בשנה) הוא יותר סמלי מממשי. אני יודעת גם שישראל נאבקת על תדמיתה בזירה הבינלאומית נוכח דעות קדומות ואנטישמיות הולכת וגוברת ( תחת מסווה של אנטי- ציונות, הבון טון החדש),שטאיוואן מעולם לא ניצבה מול שכמותם וכנראה שגם לא תוצב, היא פשוט לא עד כדי כך אטרקטיבית בעיני מובילי דעת הקהל העולמית.
ובכל זאת, נדמה לי שהטאיוואנים הצליחו, בעבודת רגליים מאומצת ועם הרבה סבלנות השמורה רק לסינים שמבינים שהם בסה"כ נקודה על הרצף ההסטורי, למצב את עצמם כמדינה מפותחת ומשגשגת, שלא צריכה להתנצל בפני אף אחד על קיומה ושדואגת לרווחת אזרחיה כפי שישראל לעולם לא תדאג.
כשהלכתי ברחובות טייפה הרגשתי שהכל בעדי: התחבורה הציבורית הייתה ללא רבב- אוטובוסים המחוברים לרשת GPS המודיעה לממתינים בתחנה בעוד כמה זמן יגיע האוטובוס הבא, רכבת תחתית שמאז ביקורי האחרון נוספו לה שני קווים חדשים, שקרונותיה נקיים ונעימים ושהממתינים לה עומדים בתור מסודר ונותנים ליורדים ממנה לרדת ( !!) לפני שהם עולים. הרחובות היו נקיים, השילוט לכל מקום היה ברור ( גם לאלו שאינם קוראים סינית, בכל יציאה מתחנות הרכבת ניצבים שלטים ומפות באנגלית לנוחיות המבקרים) והאנשים היו סופר נחמדים, לפעמים הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאנשים יכולים להיות כל כך מסבירי פנים לזרים גמורים, שתכלס לא יוצא להם מהם כלום ( כן, כן, זה מה שהציניות הישראלית עשתה לי).
חזרתי לטאיוואן אחרי שלוש שנים שלא הייתי בה. בשלוש השנים האלו התחלף השלטון בטאיוואן, היחסים עם סין התחממו והטאיוואנים החליטו שבמקום לטפח את היריבות עם שכנתם ההולכת ומתחזקת , הם הולכים לנצל את הקרבה ליבשת ואת ההיכרות שלהם עם התרבות והשפה הסינית כדי להרוויח, גם כסף וגם שקט נפשי. הם חתמו עם סין על שורת הסכמים המיטיבים עם טאיוואן והופכים אותה לגשר עבור חברות זרות המבקשות לעשות עסקים עם סין, פתחו את טאיוואן לתיירים סיניים המציפים את הרחובות ומעשירים את הקופה הציבורית והפרטית בכסף רב. נראה לי שזה מה שנקרא שלום כלכלי, הטאיוואנים והסינים לא זנחו את עקרונותיהם לגבי הסכסוך הטריטוריאלי, הם פשוט הניחו אותם בצד והחליטו להתמקד בהטבת מצבם הכלכלי. כמובן שתושבי טאיוואן הם המרוויחים הגדולים מהעניין.
כשהלכתי ברחובות טאינאן, הבירה ההיסטורית של טאיוואן, ומסביבי שלושה חברים אוחזים בסמארטפונים מתוצרת HTC שלהם מנסים למצוא איזו מסעדה ע"י שימוש ברשת האלחוטית המרשתת את טאיוואן כולה, לא האמנתי עד כמה מתקדמת הטכנולוגיה הטאיוואנית. בעוד אני כותבת שורות אלו, אני מתבשרת כי עכשיו אפשר לגלוש בחינם גם באוטובוסים. ואצלנו? גורנישט מיט גורנישט, כדי לקבל אינטרנט אלחוטי רציף וזמין נצטרך להפקיד בידי החברות הסלולריות מאות שקלים בחודש, וגם זה אחרי שחיכינו שעות במשרדיהם והתחננו ליחס הוגן, או לפחות לנציג רהוט שיבין שבלעדיי לא תהיה לו עבודה.בטאיוואן בניגוד לישראל יש תחרות בריאה והזוכים הם הצרכנים. יש המון בנקים ואין עמלות, יש המון חברות תקשורת ועבור כבלים, תקשורת ביתית וסלולרית לא תדרשו לשלם יותר מ-150 שקלים בחודש, סכום שלא מגרד את חשבון הבזק החודשי שלי. ישראל מעצמת הייטק? הצחקתם אותי.
אני שוב מסייגת ואומרת שהאתגרים מולם ניצבת ישראל קשים ומורכבים יותר מאלו מולם ניצבת טאיוואן, לפחות מן הבחינה הביטחונית, אבל קצת נמאס לי שבשם הביטחון מזניחים פה את כל תחומי החיים האחרים. אני בטוחה שגם עם האתגרים הבטחוניים אפשר להפריש מעט מן התקציב השנתי לטובת חינוך, בניית כבישים חדשים, הנחת תשתיות לאינטרנט אלחוטי בחינם לרווחת המדינה המקושרת ביותר בעולם, שיפור השירות הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי ( מצידי שייפתחו קורסים ללימוד יחס נאות ללקוחות שבזכותם אתה מתפרנס - אני מוכנה להרצות שם) ועוד דברים שמשום מה נראים לנו בארץ כמותרות ולא כשירותים חיוניים המגיעים לנו בתור אזרחים משלמי מיסים.
והאוכל? אח, האוכל. על זה צריך לכתוב פוסט נפרד, אבל בינתיים, אתם יכולים לראות תמונות כאן.
***את הפוסט הזה כתבתי ממש כמה ימים אחרי שחזרתי מטאיוואן ולא פרסמתי. אבל היום, אחרי סדרת הכתבות המעולה של נדב איל במוספשבת של מעריב הרגשתי שאני חייבת לתת לו רוח גבית, וגם דוגמה למדינה שכן עשתה הרבה ממה שהוא מטיף לו.
7 תגובות:
מסכים איתך על חלקה של המדינה בעניין, ואיך סדרי עדיפויות הלאומיים הרבה יותר נכונים פה, אבל לא בהכרח לגבי הטיוואנים וחיי המשפחה שלהם, בהשוואה לחיי המשפחה בארץ.
בכל מקרה, אין ספק שכאן בטייוואן הרבה יותר נח, ושהדמוקרטיה הטייוואנית, הצעירה מאד ביחס אלינו, הולכת ועוקפת את הדמוקרטיה הישראלית.
מה אתה חושב על חיי המשפחה בטאיוואן? דווקא מעניין אותי.
שהילדים משעה שבע בבוקר עד שמונה-תשע בערב נמצאים בבית ספר או בבושיבאנים, הם חוזרים, עושים שיעורים נכנסים לאינטרנט והולכים לישון, בזמן שההורים כמעט כל הזמן בעבודה.
אתמול היה בעיתון על מהנדס בHTC שמת מרוב עייפות, בגלל שבחודשיים האחרונים הוא עבד בממוצע 68 שעות בשבוע, ובחצי שנה האחרונה 65. פה אין להם שבת וחג, וגם לא תגמולים על שעות נוספות.
יש כמובן חוקים לפיהם אסור לעבוד יותר מ-12 שעות ביום או 40 שעות נוספות בחודש (מעבר ל45 השעות השבועיות שמותרות בחוק), אבל אף טייוואני לא ילך להתלונן על הבוס שלו.
מדינת ישראל לוקחת המון כסף מהתושבים.יש מס על כל דבר, אז הישראלים עובדים קשה, והרמת חיים בארץ היא לא משהו. הטייוואני קורעים את התחת שלהם בעבודה ובלימודים, אבל רמת החיים גם טובה.
מרתק,
שמח לשמוע, ואשמח לשמוע עוד.
לגבי דבר אחד אני לא בטוח מסכים - שאנטישמיות היא במסווה של אנטי-ציונות. לדעתי דוקא ההפך הוא הנכון - שהאנטי ציונות, משמשת את השלטונות ליצור תמונה מפחידה של אנטישמיות גוברת והולכת.
אבל זו רק נקודת מבט שלי.
הסרט "השמצה" הוא סרט מעולה שדן בנושא הזה, ובשימוש הציני שישראל עושה באושוויץ כדי להצדיק את הכיבוש הפלסטיני.
מרים - סחתיין על הבלוג, מחכה לקרוא עוד!!
אם היה אפשר לעשות על הפוסט שלך like,
הייתי עושה.
ארני ומנחם- תודה, שמחה שנהנתם. לגבי החינוך הטאיוואני- גם אני חושבת ששיטות החינוך הסיניות קיצוניות ושמילדים רבים בטאיוואן נגזלת הילדות לטובת שיעורי העשרה וחוגים שאין להם כל רצון או צורך בהם. אבל קשה שלא להעריך את הכבוד הרב שרוחשים ילדים טאיוואניים למוריהם ולהוריהם. זה שבשלב הכניסה לשוק העבודה אותה תחושת כבוד מנוצלת לטובת סחיטת העובד זו בעיה קשה שצריך לפתור, אבל ההיררכיה הזאת משרתת גם מטרות טובות. ובכל מקרה כל קיצוניות היא בהכרח רעה, ולכן אני מבקשת להנות מכל העולמות- גם תרבות חמה ולא רשמית, אבל גם שירות לקוחות מעונב ומנומס.
הוסף רשומת תגובה